ינואר 31, 2011

הבית


בתחילה גרנו כמו כל היהודים ב"מללח"(הגטו של היהודים במרוקו), אך לפני שנולדתי הממשל נתן אישור ליהודים לגור גם מחוץ ל"מללח". הורי היו בין הראשונים לעבור לשכונה ערבית, היות וכל עסקיו של אבי היו עם ערבים. מול המסגד ברחוב "דרב אל מיטר" הובילה סמטה וממנה התפצלו פרוזדורים צרים וחשוכים אשר הובילו לבתי התושבים. השבילים- בנוייםמאדמה קשה, מהמורות ואבק בקיץ ובוצית וחלקלקה בחורף. אחד הפרוזדורים, אשר בסופו ניצבה דלת עץ כבדה ומחושלת בברזלים הוביל לביתנו. במפלס הראשון היתה רחבת כניסה. משמאל לרחבה חדרון חשוך, נמוך יותר, ברצפתו חור עם מים זורמים, אשר שימש כבית- כיסא. ממול הכניסה- אסם אשר שימש לאיחסון תבואה, קטניות, שמן זית קמח ושאר דברים. מתחת לגרם המדרגות היתה פינת הכביסה: חבית להרתחת כביסה וארגז עץ בעומק 3 ס"מ שימשו את הכובסת הערביה, אשר הגיעה לבצע מלאכתה בימי ראשון, עם הנץ החמה. הכובסת הבעירה קרשים והרתיחה את הכביסה בחבית. לריכוך הכביסה הוסיפה למים אפר מן המדורה. באמצעות מקל היתה מעבירה את הכבסים לארגז העץ ומשפשפת עם קוביית סבון. לאחר שטיפה וסחיטה היתה מעלה את הכביסה לייבוש על הגג. הערביה היתה חזקה, היא עלתה וירדה במדרגות בזריזות נושאת על גבה חבילת כבסים. תמורת המטלה הקשה שנמשכה עד שקיעת החמה, אמא נתנה לה שאריות האוכל של שבת. במפלס השני היתה רחבת כניסה בה עסקה אמא בבישול. במטבחון מדפים ותנורי פחם קטנים מחימר. החדר המרכזי הסמוך היה ארוך. בקצהו האחד מחסן עראק, אשר בתקרתו פתח צר שהוביל לעלית גג. בעליית הגג הוסתרו דברי ערך ופירות. לאורך הקירות, בחדר המרכזי, מיטות עם מזרונים ממולאים בצמר כבשים בכיסויים פרחוניים ועליהם ערימת כריות. שולחנות ארוכים ועליהם מפות שעווה בתדפיסי פירות צבעוניים ניצבו לאורך המיטות. על הקיר ממול לדלתות הכניסה שני חלונות גדולים הצופים לגשר ולאורוההעירונית. בין החלונות היתה תלויה מראה גדולה במסגרת עץ ותבליטי עלים וענבים בצבע כסף. ממול למראה צמוד לקיר עמד שעון מטוטלת גבוה כמעט עד התקרה. בחדר זה התקבלו האורחים ורוב הפעילות התנהלה סביב השולחנות. מעל מחסן העארק על תקרת עליית הגג הפתוחה ניצב רדיו מנורות גדול. מכשיר זה גרם למריבות מרות ביני לבין אחיותי. מידי פעם היה מתקלקל ורק מכה הגונה על צידו החזירה אותו לחיים. ארגז הרדיו היה מעץ ממורק לכה, בצידו השמאלי היתה עין ירוקה אשר קרצה בעת ההדלקה. לאחר כמה ציפצופים העין נפתחה והלחן שטף בקול את כל הקומות. מול הכניסה למטבחון היה עוד חדר עם זוג דלתות ורצפה נמוכה. החדר שימש לשינה לילדים, בסופו היה מחסן עם רצפה עוד יותר נמוכה ומעליו עלית גג בה הונחו מזרונים לשינה.המפלס השלישי הושכר לזוג צעיר בלי ילדים. במרכז המפלסים עבר פיר ברוחב ארבעה מטרים רבועים, אשר חצה את כל הקומות. הפיר היה מרושת עם מוטות ברזל בקומה האמצעית. בקומה העליונה היה מעקה גג בנוי בגובה מטר. הגגות הצמודים, וניתן להגיע כמעט לכל מקום בעיירה. סמוך לדלת הכניסה הראשית היה ביתו של "ברברי" (הברברים הם הילידים הראשונים של מרוקו אשר רובם חקלאים הגרים בחוות ובכפרים) אמיד ואשתו היפה. מהגג אפשר להציץ בחצר של השכנים משם הייתי מציץ על הברברית היפה. בקצה סמטת הכניסה הראשית היה בית עם חצר גדולה ובו התגוררו שלוש משפחות יהודיות ודודתי סטרילה אזולאי בניהן. משני צידי הסמטה גרו עוד שתי משפחות ערביות. אחת של חנוני שחנותו ברחוב ליד. השניההיה של ערבי בשם " קררו". הוא נהג לחזור הביתה שיכור והיה משתין על הקיר במשך דקות ארוכות.

יולי 20, 2010

הבלוג בבניה


אמא



סבתא חנה לוטטי

אימא הכינה יום יום כעשרים כיכרות לחם, אותם הניחה על לוחות עץ וכיסתה בשמיכה להתפחה. "הטררח" הערבי היה מגיע, מסדר את הלחמים על שלושה קרשים צרים וארוכים. קרש אחד הניח על ראשו, שהיה מרופד במין בייגלה מבד ואת יתר הקרשים הניחה אימא על כתפיו וידיו. כך היה מתהלך בשיווי משקל של להטוטן בקרקס לכיוון המאפיה. לאחר מכן היתה מכינה ארוחת בוקר לכל בני הבית שהורכבה מלחם, חמאה ותה עם נענע. ארוחות צהרים וערב היו בשריות, מלבד ארוחת הערב בימי חמישי. ביום זה אמא הכינה קוסקוס, או מופלטות, או "חרינגו" מין קרפים מחוררים. בלילה כאשר כולם כבר הלכו לישון אמא עוד תפרה איזו נדוניה או תיקנה בגדים. היות והייתי בן יחיד בין שבע בנות תמיד היתה איזו נדוניה בהכנה. בהפסקות, בין עבודות הניקיון התפירה והבישול, קראה אמא פרקי תהילים בהדרכת סבי משה אשר התגורר איתנו. כל בוקר היה מגיע שוליית הטוחן עם כד חרס של עשרה ליטר חלב. הפרה שלנו, אשר הוחזקה ע"י טוחן הקמח, סיפקה את תוצרת החלב. אמא הערימה את כיכרות הלחם החם סביב הכד וכיסתה עם שמיכה. החלב הפך ליוגורט טעים. אמא אהבה לארח. את האורחים "הכריחה" לאכול ממטעמיה, כדי שיראו את כל הטוב אשר בבית. כאשר אחת מאחיותיי הנשואות הגיעה לביקור היא מילאה סלסלה מכל טוב וגם כסף נתנה בידה באין רואים. אימא דאגה בכל הזדמנות לתת צדקה לעניים. בהשפעתו של סבא משה, היא התפללה שלוש פעמים ביום וצמה בכל יום צום. היא אפילו צמה את עשרת ימי התשובה. אימא היתה אישה בריאה ושמנה היות ואכלה חמש ארוחות ולפחות ארבע כיכרות לחם ביום. היא עזבה את לימודיה והתחתנה בגיל ארבע עשרה. בהתחלה היא התגוררה אצל הורי אבי. מידי פעם ברחה להוריה. לקח לה כמה שנים להבין את מוסד הנשואים ומשמעותו. היא ירשה חוש הומור מפותח מאימה סטרייה והיא הצחיקה את הסובב אותה. הבית תמיד היה מלא אורחים. אבא העסיק הרבה ערבים בחווה, או בשותפויות בגידול כבשים. הערבים, מדי בואם העירה, היו מגיעים אלינו ואוכלים. אמא עזבה את הלימודים כאשר התחתנה. אך המשיכה בלימודי תורה בהדרכת סבא. היא דיברה וכתבה צרפתית, את המכתבים ששלחה ארצה כתבה בכתב רש"י במרוקאית. היא נתנה מטוב ליבה בפזרנות לכל הנזקקים, ולכל מי שפנה אליה לעזרה. המשפחה וכל מכריה העריצו ואהבו אותה. כל שנה היתה פורמת את המזרונים, מוציאה את הצמר, שוטפת אותו בנחל, מייבשת אותו על הגג ועם מקל חובטת בו להחזיר לו את גמישותו. לאחר שכל הצמר הוכנס למזרונים היא היתה תופרת אותם עם מחט גדולה כדי לתת להם נופח וקפיציות. לאחר הקציר אבא הביא שקים של חיטה לתיצרוכתנו השנתית. אמא היתה מסוגלת להרים שק של חמישים ק"ג עד הנחל לשטיפה ומשם לגג לייבוש ולאחר מכן לטוחן. האווירה בבית היתה תוססת. אמא כל הזמן בישלה, תפרה, ניקתה, הבנות עזרו. כל צורכי הבית נפלו על ראשה. מידי פעם היתה מוסרת כמות חיטה לטוחן, וכל יום לשה בכוח רב גוש בצק גדול. בעונת דגי "הסבל" היתה קונה כחמישים קילו, מנקה אותם, חותכת לפרוסות ומניחה בצנצנות מלאות שמן זית. מידי פעם שחטו עגל ואמא טיגנה את הבשר ושמה אותו בג'רות גדולות מחרס מלאות שמן זית. לפני חג הפסח היא היתה אופה את המצות, תהליך שבוצע בלילה והשתתפו בו רוב בני המשפחה. חכמי הדת בקהילה היו מכשירים מאפיה ומתאמים את התור לכל משפחה כאשר היו משגיחים עד גמר אפית כל המצות של העיירה. היא תפרה אפילו תחתונים לכל בני המשפחה וכשאחת הבנות הגיעה לפרקה היא היתה תופרת חלק גדול מהנדוניה. בנוסף לכל התפקידים האלה דאגה ועזרה לכל נזקק ורבים היו באים אליה ליעוץ.

הפרק הבא > אבא

יולי 19, 2010

בראשית

מקורות: "CH.CHOURAQUI "LES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
CF.TOLEDANO "LES JUIFS DU MAROC



היהודים הגיעו לחופי צפון אפריקה עוד בימיו של המלך שלמה בזמן מסעות הפניקים. חורבן בית ראשון, הכיבוש הרומאי של ממלכת יהודה והרדיפות בימי הקיסרות הנוצרית ביזנטית הביאו לבריחת יהודים גם לחוף האפריקני. בראשית המאה השביעית הצטרפו לקהילות היהודיות בצפון אפריקה יהודים ספרדים אשר ברחו מפני הוויזיגותים. מרוקו היתה מאוכלסת בברברים, היהודים בתקופה זו חיו כמו הברברים וחלקם חי כך עד לא מזמן. (בשנת 1955 הייתי בקורס להגנה יהודית בעיירה אסני אשר בהרי האטלס. המדריכים היו ישראלים והם לימדו אותנו איך להגן על היהודים בגלל הפרעות שעלולות לקרות כאשר מרוקו תקבל את עצמאותה. בערב שבת טיילתי ביער ומתוך האדמה עלה לחן מוכר של תפילת ערבית. המשכתי לעקוב אחרי הזמירות עד שהגעתי למערה בה התפללו יהודים אשר לא נבדלו מיתר הפלאחים שחיו בסביבה. כאשר נודע להם שיש עימנו יהודים מארץ ישראל הם חשבו שהמשיח הגיע. כל היהודים האלה הועלו ארצה והתישבו במושבים בצפון הנגב.)
המצביא מוסא אבן נוסיר יליד מכה כבש בסערה את צפון אפריקה בשנת 698. השבטים התאסלמו מפחד הכובשים ומכאן והלאה שלטו הערבים עד שהגיעו הצרפתים בשנת 1912


הכובשים הערבים

בזמן הכאליפים "האמידים והאבסידים" היה טוב ליהודים, אך היחס השתנה לרעה בזמן אידריס הראשון אשר הקים את העיר פאס בשנת 789. היהודים עברו אט אט מהכפרים של הברברים לערים. היהודים הראשונים התרכזו בדרום, על החוף בטנג'ר וטטואן, במרכז במקנס, פאס, וספרו ערים המושפעים עמוקות ע"י הספרדים. בשנת 850 כל הברברים התאסלמו והיחידים השונים בדתם היו היהודים.
בזמן אידריס השני היה טוב ליהודים וזה משך יהודים נוספים ממצרים, בבילון ופרס לבוא ולהתישב בפאס. כיבוש ספרד ע"י הערבים הביא להעשרת היהודים ע"י חילוף מידע ורבנים עם הקהילה היהודית בספרד אשר פרחה בזמנו בשנים 1071-1142. אך בזמן שילטון ה"אלמוהדים" הפאנאטים, סבלו היהודים מאינוס. חלקם המרו את דתם לדת האיסלמית. בתקופה זו ב-1159 הגיע הרב מימון, חי כחמש שנים בפאס ולמד תלמוד אצל רבי יהודה הכוהן בן שושן. בעקבות ההתנכלויות נגד היהודים הוא הפליג לפלסטינה. המלך יעקוב אל מנסור חשש מהיהודים שהתאסלמו והוא פקד עליהם ללבוש בגד מיוחד עם כיסוי ראש צהוב. היהודים האמיתיים חויבו ללבוש בגדים שחורים. אחרי זה שלטו "הבני מרין" בשנת 1276 בנה הסולטן אבו יוסף יקול עיר חדשה פאס ג'דיד ליד העיר פאס הישנה (פאס אלבאלי). בתקופה זו היהודים חיו בשלוה והיו אפילו שהגיעו לשמש בתפקידים בחצר המלוכה. בתקופה זו נבנה המללח הראשון אשר הוכר כשכונת היהוד. הרבי אבנר הסרפתי מספר שבשנת 1438 גורשו היהודים שגרו במדינה בתוך הערבים בעיר פאס. הם באו לגור עם כמה משפחות אשר גרו במללח. תואנת המוסלמים לגירוש זה היתה שהיהודים מילאו את מיכלי המנורות של המסגד ביין. לדברי רבי סרפתי המסמכים לרכישת הבתים הראשונים במללח הם בשנים 1438-1465. היהודים הואשמו ברציחת מוסלמי, הערבים התנפלו על היהודים במללח ורצחו ובזזו אותם. לדברי רבי סעדיה איבן דנן אשר מספר על הרצח הזה, נשארו רק 90 ראשי אב ומספר נשים וילדים אשר הצליחו לברוח.

מולאי ראשיד כובש את פאס ושלטונו מתפשט לספרו וסביבתה. בהמשך הכיבוש נתן ראשיד שלושה ימים ליהודי "אזאווייא" העשירים לצאת ממנה עם רכושם. הם הצטרפו ליהודי פאס וספרו בתוכם היה רבי יצחק אלבאז.
בשנים 1672-1727 מלך מולאי ישמעאל. השר האחראי לגביית המיסים בספרו היה עבד ארחמן מנסנו מפאס (שם אנדלוזי). בשנים 1734-1738 היתה עצירת גשמים שהביאה רעב, סבל ומוות להרבה יהודים. בימים אלה הברברים מהסביבה צרו על העיר ושדדו אותה וכמובן היהודים סבלו ביותר.
בשנים 1745-1757 מלך מולאי עבדללה אשר נלחם במורדים אל מסמודי ואר ריפי.
בתקופת המלך הראשון עבד אל חייק ב-1420 הואשמו היהודים בחילול המסגד כאשר מצאו בו כד יין. המלך הבא שלט במרקש בשנת 1557 ואחריו במקנס ב -1682 ואחריו בכל עיר וכפר במרוקו.בשנים 1757-1790 מלך מולאי מוחמד הידוע כמלך חסיד ובתקופתו פרחה קהילת ספרו. בית המטבע היה בספרו בידם של צורפים יהודים אך נקנה אחר כך על ידי יהודי מפאס שהיה זייפן והכניס את היהודים לצרה. בתקופה זו הוכפל המס על יהודי ספרו בגלל מרד הברברים משבט ה"סנהזה" שכנראה שכן באיזור היות והדרך לפאס היתה חסומה. בין הרבנים ששירתו באותה תקופה היה גם רבי שאול ישועה אביטבול שכותב שבשנים 1779-1781 היה רעב בנוסף להתנפלויות, רציחות והטלת מיסים כבדים.
בשנים 1790-1792 מלך מולאי יזיד אשר רדף את היהודים עד חרמה. המיסים והקנסות גדלו עוד ועוד. חלק מיהודי פאס גורשו ובאו לספרו. רבי שלמה אביטבול דאג לפרנסתם. דייני העיר רבי שאול ישועה אביטבול ורבי שלמה אביטבול הוכנסו לבית הסוהר בגלל ששר העיר העליל עליהם והם נפדו בכסף רב. למרות זאת יהודי ספרו סבלו פחות מיהודי פאס.
בשנים 1792-1823 במלכות מולאי סלימאן הוקטנו המיסים על יהודי ספרו אך מצד שני היהודים שדרו בקרבת הערבים נדרשו לעבור למללח ופוצו על הרכוש שנטשו. הברברים המשיכו להלחם במלך וכל פעם שהצליחו היו צרות ליהודים.
בשנים 1792-1859 מלך מולאי עבד ארחמן בן הישאם אחיו של סלימאן והוא היה טוב ליהודים. הוא הצליח במלחמותיו נגד הברברים. בשנת 1825 היה רעב בכל מרוקו ובשנת 1831 היה מרד נגד המלך. המורדים שדדו את פאס והסתתרו בה. המלך הפגיז את המללח וניצח את המורדים. באותן שנים שלט שר אכזרי על יהודי ספרו והם עברו פורענויות שונות. הרבנים היו יצחק אביטבול, אברהם עולייל ואברהם מאמאן. בשנים 1859-1873 במלכות סידי מוחמד בן עבד ארחמן היה טוב ליהודים ובמיוחד ליהודי ספרו. בין הדיינים ששרתו היה רבי חיים אליהו אבוטבול, רבי יקותיאל אלבאז ואחרים. החלו להיות קשרים עם יהודי אירופה ובמרוקו הסתובבו יותר אירופאים. בשנת 1864 ביקר משה מונטיפיורי ז"ל במרוקו והשתדל לטובת היהודים אצל המלך, ואכן רואים שיפור בכלכלה. בספרו תוקנה תקנה מטעם הועד שכל חנות חדשה שתפתח, שליש ממנה ינתן לעניים.
בשנים 1873-1894 מלך מולאי אלחאסאן בה גם היה טוב ליהודים. תושבי פאס מרדו בו ושוב הופגזה העיר קשה ונכנעה. החלו גם קשרים עם יהודי אמריקה. בין הדיינים היה רבי רפאל אביטבול בנו השני של רבי עמור.
בשנים 1874-1908 קראו ליהודים "דממה" שפירושו אזרחי חסות. המלך היה בדרך כלל חלש עם צבא קטן. הפשא שלט על המחוז ועל העיר ועל הכפר שלט הקייד. ביעוץ עם ראשי הקהילה והפשא מונה שיך יהודי שהיה המקשר עם השלטון הערבי. המינוי היה בדרך כלל עד יום מותו. השיך יכל להכניס יהודי לבית הסוהר, הוא היה מודיע לפשא וזה היה מבוצע ללא משפט. הועד היה מורכב משבעה נכבדי העיר כולל ראש וגיזבר. האחרון היה היחידי אשר קיבל משכורת קטנה לקיומו.

החינוך בתקופה זו החל בגיל תשע ומעלה אצל רבנים בביתם. רק יחידי סגולה או עשירים יכלו ללמוד. האבא עבד מחוץ לעיירה וכשחזר בסוף השבוע או החודש היה משלם לרבי בסחורה כמו שמן, סוכר או חיטה.


חיי היהודים בבוא המגורשים מספרד

ארגון חיי היהודים החל באופן מסודר רק ב-1492 בבוא המגורשים. הממשל מינה שיך יהודי האחראי לספק לשלטונות את המיסים, כוח עבודה או כל דרישה שהשלטונות כפו על היהודים. למוסלמים אסור היה להתערב במללח, לגור בו או להורות ליהודים איך לנהל את חייהם. בנוסף נבחר ועד אשר בחר גזבר, רבנים ודיינים. תפקיד הגזבר היה לאסוף תרומות ולחלק לנצרכים. בכל עיר לועד היו חוקים משלו ולא היה ועד גג לכל היהודים במדינה. אך היו קשרי נשואים בין הערים מקנס, פאס וספרו וזה יצר העברת מידע ושיפורים.

בשנת 1492 בגירוש ספרד, הגיעו יהודים למרוקו והתקבלו יפה ע"י אחיהם. אך הרעב, השרפות, המגפות והתנפלויות השבטים גרמו להם לנזקים ברכוש ובנפש. בשנת 1496 הצטרפו חלק מיהודי פורטוגל שגורשו. היו חיכוכים בגלל הבדלים בהבנת הדת אך היהודים הספרדים השתלטו אט אט על האחרים ולבסוף שלטה הגרסה הספרדית.

בכל פורענות היהודים המרוכזים במללח היו הראשונים שנפגעו ע"י הטלת המיסים או התנפלויות מצד הערבים לשם שוד ורצח. המללח הוקף בחומה גבוהה ובה שני שערים אשר נסגרו משקיעת החמה ועד הזריחה. התנאים בפנים היו מחפירים. זוהמה, מגפת הקולרה, הדבר, הטיפוס ועוד. אך הגידול הטבעי סתם את החורים והמגמה הכללית היתה גידול באוכלוסיה היהודית. הדילול הטבעי גם יצר דור יותר בריא. מתוך 800,000 מגורשים, 300,000 הגיעו למרוקו. רובם נשדדו מרכושם בתוך מרוקו על ידי אספסוף. אלה שעברו דרך ARZICA, שנשלטה על ידי פורטוגל או דרך לרש, סבלו מאונס והשפלות מהשליטים הנוצרים. המגורשים התפזרו בערים הגדולות, המלך מוחמד אל שייך שלח פרדות ואוהלים. במחנה התפשטה מגפת אדמת והערבים האשימו את המגורשים בהבאת המחלה לארצם. לאחר מכן היתה שרפה גדולה במחנה.
החוקים הורו ליהודים ללבוש בגדים שחורים, בעוברם ליד מסגד היו מחויבים לשלות את נעליהם, אסור להם לרכב על סוס או להחזיק כלי נשק, כל פרחח יכל להעליב ולקלל אותם והם היו צריכים להתחנף אליו ב"יא סידי" כן אדוני. בזמני היה יכול ערבי הפוגש יהודי להגיד לו: "הז ארבעה יא ליהודי" ולפקודה זו היהודי היה מקפץ על רגליו ארבעה פעמים.

היהודים גרו במללח מתוך הכרח להתגונן ולשמור ללא הפרעה את הדת ומצוותיה. המללח היה מורכב מדירות צפופות ברוחב עד ארבעה מטר, היות והקורות עץ שהחזיקו את הגג היו באותו גודל. היו בונים עד שלוש קומות עם פרוזדורים חשוכים וצרים ומדרגות לולייניות ללא סדר. בין דירה אחת לשניה היה צוהר קטן אשר שימש לתקשורת בין כל הדירות, כך שכל פורענות צפויה היתה מגיעה לכל משפחה במהירות. הרחובות הראשיים היו מרוצפים אבנים אשר השחירו מלכלוך. רצפת הבתים היתה עשויה חימר אשר הבחורות היו משפשפות וצובעות כל חצי שנה. את מי השתיה והבישול היו מביאים הביתה מ"באב אל ואד" בזריחת החמה כאשר מי הנהר עדיין נקיים. "באב אל ואד" היה מחוץ לעיר ליד "באב אל מאם". את הצרכים והכביסה עשו בנהר אשר זרם צמוד למללח. היהודים היו תלויים בטוב ליבו של הקייד והפשא. שני האחרונים היו בדרך כלל אכזריים ותאבי ממון. היות והמלך היה חלש, תמיד שבטים ניסו להלחם נגדו ובין מלחמות אלה היהודים היו נרמסים, נשדדים ונרצחים. הם פחדו להתלונן בפני המלך על הפשא היות והאחרון היה מעניש אותם קשה. פעם קייד עומאר הכניס את כל ראשי הקהילה לבית הסוהר ואפילו הרג כל מי שסיכן אותו בהלשנה. הקייד דרש מהיהודים לחבוש טרבוש שחור וג'לביה שחורה או אפורה היות והערבים חבשו "רזזה" ולבשו ג'לביה לבנות רזזה: בד לבן ארוך שהיו מלפפים סביב הראש. הנעל היחידה היתה "בלג'ה" מין כפכף עשוי עור בצבע לבן או צהוב. היהודים הצתוו לצבוע את הבלג'ה בשחור. הצו הקשה מכולם דרש שההלויה של יהודי לא תעבור ליד מסגדים וכך היו צריכים לעבור בדרכי עקיפין באורך ארבעה קילומטר עד בית הקברות.

זקרי (בעל הנגריה בה עבד ציון דהן גיסי) מספר שערבי עקב עד ביתה של נערה יהודיה אשר הביאה מים מהנהר. הוא דרש ממנה להתמסר לו או שיהרוג אותה. הנערה החכמה שכנעה אותו שקודם היא תבשל משהו טוב לשמח את ליבם. תוך כידי ההכנות היא שרה ובישרה דרך הצוהר לשכנתה את הצרה שאליה נקלעה. הידיעה הגיעה לכל העיר ובהתיעצות מהירה הגיעו גברים לבית, הרגו את הערבי וקברו אותו במרתף.

המלכים לפי הסדר מ-1900 היו עבד אל עזיז אשר סבל ממחסור במזומנים. הוא הלווה מבנק צרפת סכום עתק וזה האחרון מימש את הערבויות בכל מקום שמצא. אחריו בא אחיו מולאי חאפיד אשר חתם לצרפתים על כתב הכניעה במארס 1912. הוא הראה סימני התמרדות והוחלף ע"י הצרפתים באחיו השלישי מולאי יוסף אשר נפטר ב-1927. אחריו עלה בנו מוחמד בן יוסף. בתקופה זו החלו להתארגן תנועות לאומניות וכשהם צברו כוח הן דוכאו ורובם נעצרו ע"י המושל הצרפתי גיום. ב-20 באוגוסט 1953 סולק הסולטן מכיסאו והוגלה לקורסיקה כתוצאה ממזימה בשותפות הצרפתים ופלג איסלמי בראשות אל-גלאוי. הצרפתים המליכו במקומו את דודנו הזקן והמכוער בן ערפה. אירוע זה העלה את קרנו של המלך והעם מרד ולא שקט עד שבן יוסף הוחזר ב-16 בנובמבר 1955.

מאכלים

הרגלי תזונה:

הבישול היה מתבצע על תנורי פחם קטנים. אמא היתה מערבבת אדמת חימר עם קש ומכינה גלילים בקוטר הסיר ובעומק עשרים ס"מ, עם האצבע קדחה חורים מסביב לגליל והניחה לייבוש בשמש. את הגליל המיובש הניחה על צלחת פח שיצאה משימוש. הבישול על תנורים אלה היה איטי כך שההכנות החלו משעות הבוקר המוקדמות. התנורים גם חיממו את הבית בימים הקרים. בפינת הבישול היו כמה מדפים ועליהם הכלים. אמא ישבה על כרית וקילפה את הירקות כאשר הפסולת פזורה על ידה ברצפה. היות ולא היה מקרר כל ארוחה בושלה לאותו יום והשאריות נמסרו לכובסת או שימשו בסיס לארוחה הבאה.

לחם: אמא החלה את יומה בלישת כמות בצק לעשרים לחמים. היא ישבה על הברכיים מול מגש חימר גדול ועבדה במרץ על גוש הבצק. את הלחמים העגולים מקמח חיטה היא הניחה על קרשים וכיסתה בשמיכה על מנת שיתפח. השליח מבית המאפה "טררח" היה מגיע ושם קרש אחד על ראשו ושני האחרים על כתפיו, כל פעם הייתי נפעם ומתפלא איך הוא יכל להתהלך בגמישות ובשיווי משקל מבלי להפיל את הלחמים. כאשר השליח החזיר את הלחם הזהוב והחם הוא קיבל על שירותיו חצי לחם. אמא סדרה את הלחמים מסביב לכד החלב שקיבלנו מהטוחן וכיסתה עם שמיכה על מנת להפוך את החלב לאשל "ארייב".

ארוחת הבוקר הוגשה לכל אחד מבני הבית בנפרד מתי שהוא התעורר. היא כללה תה ירוק מתוק עם הרבה נענע, לחם וחמאה. לפעמים היו שולחים אותי להביא סופגניות "ספנג'" חמות אשר היו נמכרות מארבע בבוקר אצל ערבי שטיגן אותן והשחיל אותן בתוך רצועות עלי דקל.

בימי חמישי בערב היינו אוכלים דברי חלב או יותר נכון לא אוכלים בשר. המתכונים לערב זה היו מגוונים ורוב בני המשפחה אהבו אותם.

קוסקוס: בוללים סולת עם ביצה, מים ותבלינים. את הגרגירים מעבירים דרך מנפה כך שיש לנו גרגירים קטנים שזה הקוסקוס עצמו, וגרגירים גדולים "ברקוקס". את הגרגירים שמים במתקן מיוחד בו אידי המים הרותחים עוברים דרך הגרגירים ומבשלים אותם. לאחר כחצי שעה, שופכים את הגרגירים לכלי על מנת לפורר ולהרטיב אותם, מחזירים לכלי וממשיכים בתהליך האידוי. פעולה זו נעשת שבע פעמים על מנת שהגרגירים יהיו נפוחים, מבושלים היטב וכל גרגיר נפרד מרעהו. כאשר היינו משבחים בערב את אמא היא היתה מכריזה בגאוה שהקוסקוס עבר שבעה אידויים. לאחר שיש לנו את הבסיס שהוא הקוסקוס מכינים את התוספות והם מהווים את השינויים. המתכון הרגיל הוא קוסקוס עם מרק ירקות הכולל דלעת, קישוא, לפת, כרוב וחומוס. המתכון השני דומה לראשון אך במקום מים משתמשים בחלב הן לאידוי והן למרק שמכיל אותם ירקות. במתכון השלישי מוסיפים למי האידוי ארטישוק פראי "קוצני וקטן". את הקוסקוס מורחים בחמאה ישנה "ססמן" ועליו שמים ארטישוקים שאוכלים בין כף קוסקוס לשניה. המתכון הזה מתאים בעיקר לקוסקוס העבה "ברקוקס". במתכון הרביעי מערבבים קוקוס או ברקוקס באשל "ארייב": המתכון החמישי הוא כמו הקודם אך במקום אשל משתמשים בחלב. בעיר פאס מכרו ערבים ברחובות המדינה קוסקוס במתכון הזה. יש כמובן הקוסקוס הבשרי שהוא כמו המתכון הראשון אך מוסיפים למרק בשר כבש עם עצמות, או בשר בקר עם מח עצמות. המעדן בשבילי הוא הקוסקוס עם ארטישוק קוצני.

"זרדק" או "מופלטה": בצק מעובד היטב עם חמאה או שמן זית. גלגול הבצק לכדורים קטנים ורידודם. הבישול נעשה על כלי חרס או מחבת כאשר על המופלטה המתבשלת שמים חדשה והופכים עד שמקבלים חבילה. את המופלטה מורחים בחמאה ואוכלים ביחד עם תה. אמא היתה מחממת חמאה עם סוכר או דבש בתוך קערה גדולה, קורעת לתוכה את המופלטות לחתיכות ומערבבת. את הקערה שמים באמצע השולחן וכולם אוכלים עם הידיים בתיאבון.

"כרינגו": סוג של קרפים מחוררים. מערבבים מים וקמח בדלילות כמו רויון, מוסיפים שמרים ומכסים בשמיכה עד שיתפח. את הבלילה יוצקים על מחבת חימר או טפלון חם עם מצקת. מתקבל קרפ עגול ומחורר אשר מורחים בחמאה ודבש. אוכלים ומקנחים בתה עם הרבה נענע.

רוב המצרכים הוחזקו בבית באסם או במרתף כך שהיציאות לקניות היו נדירות ובדרך כלל נעשו על ידי הגברים.

קמח: לאחר הקציר והאסיף של החיטה בחוה, אבא היה מאכסן את הכמות השנתית שנצטרך באסם שבקומה התחתונה של הבית. אמא לפי הצורך היתה לוקחת שק חיטה לנהר ושוטפת את הגרעינים, פורשת אותם על בדים בגג להתיבש ומביאה לטוחן.

שמן: לאחר מסיק הזתים בחוה אבא היה מביא את הזתים הירוקים לבית הבד ואת השמן הירוק והזהוב היינו מחזיקים בג'רות חימר בגובה שני מטר באסם. ג'רות אלה תמיד הזכירו לי את הסרט המצחיק עם פרננדל "עלי באבא וארבעים השודדים" (השודדים הסתתרו בתוך ג'ארות).

עארק: היה איסור לייצר כל משקה אלכוהולי לכן היו עוסקים בזה רק בשעות הקטנות של הלילה. אבא היה קונה תאנים יבשות אשר היו מכניסים בג'רות חימר גדולות לתסיסה. בזמן זה ריח האלכוהול באסם היה חזק ואם השתהית באסם היתה נהפך לשיכור. אמא היתה יורדת לאסם אחרי שכולם היו כבר במיטות, היא ישבה על הרצפה כאשר פרימוס דלוק לידה. על הפרימוס התבשלו התאנים שגמרו לתסוס בתוך מיכל גדול מנחושת. מחלקו העליון של המיכל יצא צינור נחושת ארוך בשיפוע כלפי מטה ממנו יצאו טיפות העארק המזוקק. ליד אימא עמד דלי מלא מים ומגבות בתוכו, על מנת לעבות את האדים היא היתה לופפת את המגבות על הצינור. העארק מולא בבקבוקים ואוכסן בבית במחסן קטן מלא מדפים (טרמה). המחסן היה חשוך והכיל כמות עראק שיכולה לשכר עיר שלמה. אהבתי את המשקה ובכל הזדמנות הייתי שותה או מטביל בו לחם ואוכל. זה החזיק אותי במצב רוח טוב תמידי. בימי השלג הייתי מתגנב למחסן ומוריד מכל בקבוק קצת שאמא לא תרגיש. הייתי יוצא מהמחסן עם פנים אדומות ולוהטות וסבא משה היה קורץ לי בחיוך ממזרי.

"אלכלע": כשאבא היה שוחט עגל, היינו חוגגים עם החלקים הפנימיים על האש. את הריאות והכיבה היו מיבשים. את המעיים היו ממלאים לנקניקיות. את הראש והרגליים היו שורפים ומוסיפים בבישול הסכינה (טשונט). את הבשר הנקי היו חותכים לקוביות ומטגנים בשמן זית בטיגון עמוק. את הבשר המטוגן היו מכניסים לג'רת חרס וממלאים בשמן זית. כמובן שקרובי המשפחה גם כובדו היות ולא היו מקררים. הבשר המטוגן היה טעים מאוד והוא היה נאכל כך או מבושל בתוספת ירקות. הוא היה נשמר הרבה זמן כל עוד לא נחשף לאוויר.

קטניות: במחסן הוחזקו פולים יבשים, חומוס, עדשים, אפונה יבשה וחיטה לבישול ההריסה של שבת.

עדשים: מרק העדשים היה האוכל הבסיסי, הוא הוכן בכל הזדמנות והיה טעים ומזין בעיקר כאשר הוספנו לו שאריות לחם יבש.

"ביסר": מרק פולים יבשים. משרים פולים יבשים במשך יממה, מסירים את הקליפה ומפרידים כל פול לשני חלקים. מטגנים בצל קצוץ בסיר עד להשחמה, מוסיפים כמות מים פי ארבע מהפולים, מכניסים את הפולים עם פלחי שום קלופים. מטבלים במלח, פלפל, כמון ומבשלים הרבה זמן על אש קטנה עד שהפולים נמעכים בקלות עם הכף. מעבירים בבלינדר ובהגשה מוסיפים לצלחת שמן זית, חריף מכל סוג וכמה טיפות לימון.המרק צריך להיות סמיך וחם והוא עוזר לגוף לפלוט גאזים בתרועה רמה.

"חומוס": זה המאכל האהוב עלי, אחותי מרים היא המומחית בבישולו. משרים חומוס ליממה. פורסים מגבת על שולחן ומועכים את החומוס עם בקבוק. מכניסים לכלי מים ועל ידי הרחפה נפטרים מהקליפות. מבשלים בתוספת גרונות או קיבות עוף, קוביות בשר ללא שומן, רגלי עופות או ללא בשר. לתוך שמן חם מכניסים שיני שום, פלפלים אדומים יבשים מתוקים או חריפים לפי הטעם. השחמה קלה והכנסת כמות מים. הוספת פלפל אדום טחון, אבקת מרק עוף, פלפל, מלח וחומוס. הבישול בסיר לחץ אורך שלושת רבעי שעה.

"אלמיגאז": מטגנים שיני שום, מוסיפים מים פלפל אדום טחון חריף, פלפל שחור ומלח. מוסיפים שאריות לחם ומבשלים על אש נמוכה.

"חרירה": זהו מרק ירקות וקיטניות אשר מוסיפים לו בתום הבישול קמח ובוחשים לאט על מנת לעבותו.

"אדפפי": זהו מרק המיוחד לימי החורף הקרים. מרתיחים מים בכמות שתספיק למשפחה. מוסיפים הרבה שיני שום, מוסיפים קמח תוך בחישה שלא יוצרו גושים. מטבלים עם מלח, פלפל שחור והרבה "פליו"מין מנתה חריפה יבשה וטחונה¨. מרק זה מקרין חום בכל הגוף. הוא פשוט, קל להכנה ומשביע מאוד.

אתימראה דדוארה: דודי יצחק אומר שזה המאכל הכי אהוב עליו. מכינים כיבה של פרה או כבשה ע"י הרתחתה וניקויה. מרתיחים ריאות של פרה או כבשה וחותכים לקוביות. את הכיבה חותכים לרצועות, לוקחים קובית ריאה וחתיכת שומן כבש, עוטפים אותם עם רצועת כיבה וקושרים עם חוט תפירה. חוזרים על אותו תהליך ומקבלים שרשרות אשר תולים לייבוש. שרשרות אלה תולים במטבח כמו השום וכל פעם שרוצים לבשל לוקחים שרשרת. אמא שלי ז"ל היתה שולחת לאחותי מרים חבילות מהבשר המיובש הזה לארץ בשנות הצנע. פורסים עגבניות ופלפלים ירוקים לרבעים. בסיר עם שמן חם משחימים את הפלפלים, העגבניות ושיני שום. מוסיפים כוס מים, פלפל אדום טחון מתוק או חריף, פלפל שחור, מלח ומוסיפים את הבשר המיובש. הבישול הוא על אש קטנה למשך שעה. אניני הטעם מוסיפים לימון כבוש.

"אטג'ן דלגזאר": אשר פירושו "הסיר של הקצב" הוא מאכל טעים מאוד אשר מבשלים אותו בדרך כלל בפסח. זהו תבשיל אשר מכיל בתוכו את כל החלקים הפנימיים של הפרה אך עדיף של הכבש. כבד, מוח, ריאות, כיבה, כליות, בולבול וחלקי עובר של כבשה. בסיר רחב משחימים שיני שום ופלפלים אדומים יבשים. מוסיפים כוס מים, מלח פלפל אדום טחון ופלפל שחור. מכניסים ברתיחה את החלקים הפנימיים ומבשלים על אש קטנה עד שהכיבה שהיא החלק הקשה מתבשל וכן הרוטב יהיה סמיך. עכשיו תטבול לחם שחור במיץ ותטעם לאט ובריכוז ולפי זה תוסיף תבלינים לפי טעמך. עדיף קצת חריף.
"בולפף": אבא ז"ל היה שוחט מידי פעם כבש. כאשר הרבי היה מכריז שזה טרף הוא היה משחרר אותו ומביא רב פחות מחמיר בדרך כלל רבי אלבז שהוא גם קרוב משפחה מצד אימי. לאחר אירוע כזה היתה חגיגה קולינרית למשך השבוע כי כל חלק מהכבש התאים לתבשיל אחר. הדבר הכי טעים היה "בולפף" שאבא אהב מאוד. שמים את הכבד שתי דקות על האש מכל צד, חותכים לקוביות ומטבלים עם מלח, פלפל שחור, כמון ופטרוזיליה. לוקחים את המעי הגס וחותכים אותו לאורך, מנקים ומגרדים עם סכין, שוטפים היטב וחותכים לרצועות. במעי הגס באורך שבעים וחמישה ס"מ יש צד חיצוני עם כפתורי שומן. שומן זה הוא הכי עדין וטעים מאוד. לוקחים קובית כבד, מלפפים אותה ברצועת המעי כאשר הצד השומני במגע עם הכבד ומשחילים לשיפוד. את השיפודים מניחים על גחלים. השומן חודר לכבד ומעדן אותו.
זה מתאים טוב עם לחם מרוקאי חם שזה עתה הובא על ידי ה"אטררח" הילד הערבי אשר מוביל את הלחם שאמא אופה ומחזירו הביתה.

"אלכסן דלפזל"= גבעולי הצנון. לצנון הערבי שהוא ארוך כמו גזר יש גבעולים ארוכים. מקלפים את הגבעולים ומורידים להם את הסיבים בעדינות. מטגנים פלחי שום, מוסיפים פפריקה, מלח, פלפל שחור, פלפלים אדומים יבשים ושתי כוסות מים. לאחר הרתיחה מוסיפים קוביות בשר ללא שומן או כיבות של עוף, או חתיכות עוף כמו גרונות וכנפיים. מכסים ומבשלים על אש קטנה עד שהמים מתאדים ונשאר רק השמן. בהגשה סוחטים לימון על הצלחת.

"אלגרנן": פירוש המילה ½ מקורזל. זהו ירק עם גבעולים מסולסלים ומבשלים אותו כמו גבעולי הצנון. לא נפגשתי בארץ בירק הזה.

"תבג'ה": זהו ירק כמו "אלגרנן" אך הו מכוסה בקליפה בהירה אפורה כמו עלה צמח הארטישוק. מקלפים את הקליפה האפורה וטובלים אותו במי מלח. זהו מעדן מריר אשר אוכלים בסיום הארוחה וזה עוזר לעיכול. הוא גם מלווה טוב בשתית עארק (APERETIF)

הרשימה של המתכונים עוד ארוכה אך זאת לא מטרת הספר. לסיכום אמא לא היתה צריכה לצאת הרבה לקניות. היא ניצלה את חומרי המזון עד תום וזה אופיני ליהודי ספרו. בעונת החושחש היא הכינה מהקליפות ריבה, מהתוכן הכינה מרמלדה והוסיפה לתוכה אגוזים. מהמיץ הכינה מיץ ממותק מרוכז שהיה טוב לעיכול ומרגיע את הכיבה. בעונת "הסבלו", דג אשר בא להשריץ בנהרות ואז תופסים אותו, כל דג שוקל עד חמש קילו. אמא היתה קונה כמאה קילו, מנקה ומוציאה את הבצים, ואת החתיכות היתה מכניסה לבקבוקי זכוכית וממלא אותם בשמן זית. הדג הזה הוא מעדן והמתכון הפשוט הוא להרתיח אותו במים ולסחוט עליו לימון. בקיצור אם היה מצור לא היינו רעבים כלל.

משפחת אביטבול

שמות משפחה כמו אביטבול, סיסו, שטרית, שניאור, הופיעו לראשונה במרוקו רק בדור הראשון לגירוש ספרד. כלומר משנת 1492 ואילך. משמעות הדבר היא שמשפחות כנ"ל שמרו לאורך דורות על שם משפחתם עוד בטרם הגירוש. השם המקורי הוא אבוטבול ופירושו: אבו =בעל, טבול = תופים. כלומר בעל התופים או יותר נכון מייצר תופים. הרבה משפחות החליפו את שמם ע"י כינוי שניתן להם על פי מעמדם, מקצועם, או כתוצאה מהשפעת שבטים מרוקניים שחיו בסמיכותם. לכן למשפחת אבוטבול משתיכים שמות משפחה כמו: אביטבול, טובול, בוטבול, טובלי, סחרווי איש החי במדבר, מיוסט.

שאול שניאור ז"ל עלה ב-1948 גר בקיבוץ ושירת בצבא. ירד חזרה למרוקו ב-1954 והתחתן עם אחותי שרה. ממנו שאבתי את הידיעות על החיים בקיבוץ. בשנת 1963 עלה ארצה עם חנה, עמרם ודוד. הם שבתו בנמל התעופה לוד שבוע שלם עד שקבלו דירה באשדוד. אני תכננתי לעלות או לברוח מאז שהראו לנו בבית הספר "אליאנס" את הסרט על מצעד יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. הייתי בן תשע וחזרתי הביתה מרר בבכי לאמא על מנת שתשלח אותי עם עלית הנוער. מרי ושביתות רעב לא עזרו לי. ב-1956 בסוף שנת הלימודים ברחתי והגעתי ארצה.

בשנת 1954 פקד שיטפון עז את העיירה. דודי יצחק הקים ועד פעולה לאיסוף תרומות היות והמעט שהיה לאנשים נשטף עם הזרם. הוא עבר בערי מרוקו ובנאומים קורעי לב הוא הביא ממון אשר עזר לאנשים. השיטפון גם זירז משפחות לעלות ארצה כמו אחותי מרים אשר נשארה מחוסרת כל. היתה עליה גדולה עם סלקציה. אך אלה שנמנע מהם לעלות שלחו את ילדיהם בעלית הנוער.

סבא משה היה גבוה עם זקן לבן מוכתם בטבק חום. הוא אכל במידה ואהב בעיקר תה עם נענע ביחד עם זתים שחורים ולחם. הוא היה חזק ולחיצת ידו יכלה למחוץ את אצבעות הידיים. היה אדוק המקיים מצוות, קורא תהילים ומספר מעשיות. הוא עסק במסחר זעיר "דואס". היה מעמיס דברי סדקית על חמורו ויוצא מיום א' עד יום ו' רגלית מאחורי החמור ועובר בכפרי הפלאחים שנקראו הברברים. בתמורה היה מקבל תוצרת חקלאית. לאחר מכן הוא היה מלווה לחקלאים כסף ובתמורה היה מקבל אחוז מסוים מהתוצרת. אבא נהיה שותף אתו בעסק. כחמישה קילומטר מהעירה אחרי בית הקברות היהודי שכן כפר בשם "אלבהליל". הערבים בכפר זה היו מהימנים והם היו שונים מיתר הערבים בצבעם הבהיר. הם היו מובילים את הסחורה מהחקלאים על פרדות וחמורים עד פתח בית הדירות "דאר אתקבה" איפה שגר סבא ומעלים אותה בפרוזדורים הצרים והמדרגות עד המרתף. המסחר פרח עד שבשנה מסוימת היה ברד וכל הכסף שהלוו ירד לתמיון. החקלאים הנפגעים הגיעו למצב שלא היה להם מה לאכול ולכן מכרו בזול את אדמתם. בתקופה זו אבא קנה את החווה עם שטח של 400 דונם ושטח נוסף המרוחק מהחווה של 300 דונם. על השטח הנוסף אני לא יודע הרבה ולא הייתי בו.

הבית של סבא משה במלח היה בנוי מחדר ארוך כארבע מטר על 12 מטר. בקצה אחד בנו מעץ חדרון ("תרמה") אשר שימש כמחסן ומעליו פרשו מזרונים לשינה. בקצה השני מצד הנחל היה חלון מסורג ומתחתיו שוב חדרון מעץ. הכניסה לבית היתה דרך פרוזדור ארוך ממנו התפצלו בתי השכנים. בקיר מול דלת הכניסה היתה דלת קטנה ואחריה שלוש מדרגות שהובילו לחדר רחב 5 מטר על 5 אך נמוך שלא יכולת לעמוד בו זקוף. זה היה מין מרתף שאוכסנו בו כל המצרכים והתוצרת החקלאית שהתקבלה מהברברים. אני זוכר שסבא החזיק שם תרנגולי הודו והייתי עוזר לו לפתם אותם. הוא היה משרה פולים יבשים במים וכאשר התרנגול מוחזק בין רגליו הוא היה דוחף לגרונו פולים עד שכיבתו התנפחה לכדור. משמאל לדלת המרתף בקצה היתה דלת הכניסה לחדרו של דודי יצחק. חדר מרווח ומאוורר ע"י שני חלונות לכיוון הנהר. הרצפה היתה מאדמת חימר אשר כל ששה חודשים שופשפה וצובעה בצבע אדמדם. המרכזי. לאחר כמה שנים הורידו את שני המחסנים ורצפו את כל הבית באריחים בסגנון ערבי. בקיר לכיוון הנהר פתחו חלון גדול ורשתו אותו בסורגי ברזל. בימי שישי בערב היינו מגיעים לבית סבא לאחר תפילת ערבית. היתה המולה רבה והבני דודים הגדולים היו מחזיקים בידי הקטנים ומחליקים אותם על הרצפה לאורך החדר. הגדולים דנו באירועים של השבוע או בעניני משפחה. בסוף נשאר אחד האחים עם משפחתו לארוחה החגיגית של ערב שבת.

סבתא רבקה היתה ההיפך מסבא. קטנה, לבושה טיפ טופ בבגדים מסורתיים וממעטת בדיבור. למעשה בתקופה ההיא האישה התעסקה רק בעבודות הבית וחינוך הילדים ולא השתתפה בהחלטות של פרנסה.

מנהגים

מימונה:

במשפחתי ביום האחרון של פסח, אבא היה קובע עם כל הפלאחים שהכיר שיביאו חלב. הערבים היו מגיעים ונאדות עזים מלאי חלב על בהמותיהם. אמא היתה שופכת את החלב לכלי חרס של חמישה ליטר. בתחתית הנאד היה מצטבר גוש חמאה (זבדה) הנוצר מהרעידות בזמן המסע. הבני דודים היו לוקחים את הכלים מלאי החלב ומחלקים לכל העיר. היינו מקשטים את כל הבית בשיבולים ירוקות . בחדר הגדול ערכו שולחן גדול עם כד חלב מזכוכית, כוס גדולה לידו, כערת זכוכית גדולה מלאה חמאה לבנה כשלג ולידה כערת תמרים. אבא ישב בראש השולחן לבוש ג'לביה לבנה. בערב מימונה זה כל הדלתות בבתי היהודים פתוחים לקבלת אורחים. מלבד אבא ואמא כל יתר בני המשפחה היו עוברים מבית לבית. האורח היה מתישב ליד אבא ומקבל את הברכה המסורתית. אבא היה טובל עלה חסה בקערת חלב ומרסס את ראשו ופניו של האורח תוך כידי אמירת הברכה:
אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.
כן ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.


אורך ימים מימינה משמאלה.

ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

גולל ה' מעשיך ויככונו מחשבותיך. ובערבית הוא מוסיף: "קרכב אללה עמאלק ויתרתבו תכממתך= אלוהים ידריך מעשיך ויסדר מחשבותיך"
האורח מנשק את ידו של אבא ומקבל כוס מלאה חלב אשר הוא גומע עד הסוף. אמא פותחת תמר, מוציאה ממנו את החרצן, ממלאת אותו בחמאה ומוסרת לאורח. האורח מנשק את ידו של אבא ועוזב לקבל ברכה מבית אחר. התהליך היה נמשך עד שלא הגיעו יותר אורחים.


כיפורים

יממה לפני כניסת חג הכיפורים היו מביאים רב הביתה. הוא הרים תרנגול מעל ראשו של בעל הבית, סובב אותה תוך אמירת הברכה ולאחר מכן שחט אותה. התהליך חזר על עצמו עד האחרון מבני המשפחה. הנערות היו מקשטות חבוש בשל וצהוב על ידי תקיעת גרעיני ציפורן ונעצים מוזהבים בבשרו ומכסים אותו בצעיף לבן רקום בחוט זהב. במשך הצום הן היו מריחות אותו ונותנות לאחרים להשיב את הנפש מריח הציפורן החזק. את החבוש היו אוכלים כשבוע אחרי הכיפורים כי אז הוא היה מבשיל, מקבל צבע חום וטעם נפלא.


הריון

אם אחרי עשר שנים לא היה לזוג ילדים, הבעל יכל לקחת אישה שניה שהיתה גרה עם הראשונה בהסכמתה. ולא, הבעל חויב להקים בית לחדשה ולבלות עם כל אחת מחצית בכל חודש. במקרים אלה תמיד האשימו את האישה בחוסר פוריות.

כאשר אשה נכנסה להיריון קרנה עלתה בעיני כל בני המשפחה והיחס אליה היה כאל מלכה. אם מישהו בדברו היה מזכיר איזה מאכל היו מיד רצים ומשיגים אותו עבור הכלה שחס וחלילה לא יקרה משהו בלתי צפוי בלידה. לי יש כתם בבטן בצורת עלה גפן היות ואמא השתוקקה לענבים בזמן ששהיתי בבטנה. זכור לי כאשר אמא היתה בהיריון היא בקשה מילון שלא בעונה. אבי נסע במיוחד לפאס והביא לה ממעדניה של צרפתי מילון משומר בפחית. בזמן ההיריון שמרו על האישה שלא תראה חס וחלילה אנשים לא נורמלים כמו משוגעים או בעלי מום. בבית הכנסת בשבת היו מבקשים מהרבי שיברך אותה. בחודש התשיעי ההורים של הזוג היו שולחים מגשים מכוסים בבד משי ובהם נדוניה לרך שיוולד. בגדים שנתפרו ע"י הדודות, גרבי צמר ובדים רכים לחיתולים. את הבד לחיתולים המילדת היתה חותכת לרצועות בטכס בו נכחו השכנים ולאחר מכן התכבדו בדברים טובים. הלידה בוצעה בבית בנוכחות ההורים, הדודות והשכנות. למילדת היו עוזרות, יתר הנשים התפללו מול המזוזה בזמן הלידה כאשר הן מבקשות מאלוהים להקל על היולדת. זה נחשב לעלבון אם לא הודיעו לקרובה או שכנה על התחלת הלידה. בזמן זה הבעל נעזב לבד בפינה כאשר הוא כוסס את ציפורניו ומאשים את עצמו על הצעקות שבאות מחדר השינה. את הרך הנולד היו מחתלים ע"י כריכת החיתול סביב מותניו ויורדים עד כפות הרגליים כאשר רגליו מתוחות וישרות. הוא היה נראה כמו מומיה. התינוק היה ניזון מחלב אימו עד ששדיה התיבשו. הוא היה צמוד לאימו קשור על גבה ושמע ממנה זמירות או פיטפוטים. לאט לאט הוא החל להתרגל לאוכל הרגיל כאשר אמא לעסה ממנו והעבירה לתוך פיו. מיטת התינוק "אלקונה" היתה מארגז עץ עם שני קרשים מעוגלים בתחתית. על ידי לחיצה עם הרגל האמא היתה מנדנדת את המיטה עד שהתינוק היה נרדם. הצעצועים היחידים היו כלי מטבח. התינוק היה זוחל ועובר הרפתקאות במסעותיו בכל פינות הבית. הוא נעזר במעט הרהיטים להתרומם וכך היה לומד להלך. את הטיולים עשה על גבי אימו או אחותו קשור עם שמיכה על מותניה.

הקהילה

מוסדות הקהילה:

א. הועד.

ב. "החברה" מורכבת בעיקר מנשים דתיות וקצת גברים אשר טיפלו בקבורות ובמפעלי צדקה.

ג. מוסדות חינוך המורכבים מבתי תלמוד, בית הספר "אליאנס" אשר נוסד בשנת 1883 בית הספר "אם הבנים" נוסד ב-1913 , מפעלי מחנות קיץ וגני ילדים.

ד. בתי כנסת, בתי טהרה ובתי מטבחיים.

ה. בתי דין רבניים, העליון ישב בפאס.

ו. L'OSE כמו טיפת חלב.


מסורת ומנהגים

חתונה לעוללים בני חמש בפאס: ביום האחרון של חג הפסח נשים זקנות ניגשות בצעקות שמחה (זג'רת: צרחות מסולסלות מהגרון) למשפחת הכלה הפעוטה לבקש את ידה עבור עולל ממשפחה אחרת. מיום זה ועד חג שבועות, שתי המשפחות מארגנות מפגשים ומשתים לכבוד האירוע. בערב שבועות המשפחות מביאות את שני העוללים למקוה וטובלים להם יד אחת ורגל אחת. אחרי זה מגיעים לביתו של הילד ועושים לו תספורת. למחרת הרבי מגיע ורושם על קלף את הסכם החתונה המיניאטורית. הוא טובל את הקלף בדבש ונותן לעוללים ללקק שיהיה להם חיים מתוקים והרבה מזל עד החתונה האמיתית. לאחר הטכס מסובים כולם לארוחה חגיגית.

חתונה: מהולדת הילדה היו נעשים הסכמים בין משפחות להבטחת הילדה לבנם. אסור לכלה העתידית להסתכל או לדבר עם הבעל המיועד. באירוסים ההורים של הבעל מגיעים לבית הכלה לבקש את ידה ומביאים מתנה לכלה. בדרך כלל יש שבעה צמידי זהב, שרשרת ,עגילים, טבעת ושעון. אם הם היו עניים היו מביאים משהו צנוע. תקופת האירוסים נמשכה עד שהכלה הגיעה לבגרות. דודתי סטרילה למשל התחתנה בגיל שמונה. במקרה הזה הכלה הקטנה היתה נמצאת בהשגחה תמידית של חמותה, בנותיה, וקרוביה. היא היתה לומדת את כל המטלות כמו ניקיון, בישול, תפירה והתנהגות כלפי הבעל. לפעמים החמה היתה אכזרית ומיררה את חיי הילדה אשר ברחה להוריה אך הוחזרה בסופו של דבר לבית הוריו של בעלה. בתקופת האירוסין היו הזמנות בין המשפחות לחגים וכל הזמנה כזו דרשה מאבי החתן להביא מתנה. בשבועות היו מביאים "חיננא ופקיא" חיננא: מריחה מעשבים המשאירה צבע אדום על כף היד. פקיא: מגש מלא פירות יבשים, פולים מטוגנים וגרעינים. בכיפור הביאו תרנגול כפרות. במשך הזמן המנהגים האלה נעלמו מלבד המתנות בזמן האירוסים. שנה או שנתיים לפני החתונה האמא של הכלה היתה תופרת את הנדוניה ונעזרת בדודות ובתופרות מקצועיות. לפני החתונה האמא היתה מציגה בכל חדרי הבית את הנדוניה וכולם היו באים להתפעל. היו מבקשים מהרבי לברך את הזוג הצעיר ולגרש במיני טכסים את השדים והרוחות מדרכם.

ביום שישי, ערב שבת לפני תחילת שבוע החופה, מכסה הכלה את ראשה בצעיף לבן. אם החתן וקרובותיה מגיעות במוצאי שבת ומסירות את הצעיף מראש הכלה. אם החתן מצוה על הכלה לא לעזוב את ביתה עד יום החופה. ביום שני מתאספות הנשים בבית החתן וקושרות על מותניו חגורת משי. ערב לפני החתונה השכנות ונשות המשפחה לבושות "קפתנים" (שמלה רקומה), עם נרות או לפידים ביד, מביאות בשירה ותופים את הכלה למקוה. אחרי זה יש מסיבת חיננה בבית הכלה. הנשים שרות זמירות מיוחדות על הזוג החדש, מכינות את תערובת החיננה ומוסיפים לה בושם וקצת עארק. אחת מהן מרימה את קערת החינה ורוקדת, האחרות מצטרפות. היא נגשת לזוג ומורחת להם על כף היד חיננה. לאחר מכן מורחת לכל הנוכחים. מתכבדים בעוגות מתוקות וממשיכים בשירה וריקודים עד מאוחר. לא היו אולמות, לכן טכס החתונה נערך בבית הכנסת ולאחר מכן הגיעו לבית ההורים ושם נערכה ארוחה חגיגית בכל הבית ובבתי השכנים מסביב. היה פייטן או להקת זמר המורכבת מ"עוד" (כינור) מנדולינה, מתופף וזמר שהנעימו לאורחים. הם קבלו על טרחתם תרומות מהקהל ("ג'רמה". לזוג הצעיר הוכן חדר כלולות מלא עוגות מתוקות מכל המינים, פירות יבשים ופירות טריים. למחרת בבוקר אחת הנשים בדרך כלל שכנה, נכנסת לחדר הכלולות ובודקת את הסדינים אם יש עליהם כתמי דם. אם כן היא היתה מביאה אותם בהתפרצות של שמחה לאם הכלה וזה אומר שהכלה היתה כשרה ובתולה. האם היתה מציגה בגאוה את הסדינים לכל המשפחה והשכנים. אם לא היו סימני דם זה היה בדרך כלל בגלל בורות הזוג הצעיר שלא הודרך כראוי. חגיגות החתונה היו נמשכים שבעה ימים ומסתימים עם שבת חתן. לפי נוהג ספרדי בשם "טורנבודה" ביום החמש עשרה אחרי הכלולות, הכלה היתה מגיעה לבית הוריה ונשארת בו עד עד גמר המחזור. לאחר מכן היו לוקחים אותה למקוה ומשם חזרה לבית בעלה ושם היו מסובים למשתה. היות והחתונה עלתה די כסף היו אוספים תרומות לעניים שחיתנו את בניהם או בנותיהם שגם הם יוכלו לקיים את המצוות.

הזנות כמעט ולא היתה קימת ואם היו זונות אז הן קיימו יחסים עם ערבים או עם צרפתים. אחת כזו הוצאה מקהל ישראל. אם בחורה סטתה מדרך הישר, ההורים היו גוזזים את שערה ושומרים עליה בבית עד שיעבור לה החשק.

העליה

העליה היהודית ממרוקו:

למעשה תמיד היתה עליה של בודדים או משפחות בודדות לארץ הקודש כמו העליה למכה אצל המוסלמים . דודי שמעון, אחיו של סבי משה עלה ארצה לפני קום המדינה על מנת להתפלל בכותל. לפי המעט ששמעתי המסע הזה לקח לו כשנה של תלאות וסיכון נפשי. עד בוא הסוכנות ולאחר מכן המוסד למרוקו עלו משפחות דרך גניבת הגבול לאלג'יריה בצורה עצמאית ומשם טופלו ע"י הסוכנות. משפחת דודתי נזמה אחות אימי עלתה בדרך זו אך נתפסה ע"י השלטונות בגבול אלג'יריה והוחזרה. היות והמשפחה נשארה ללא מקורות קיום וקורת גג, אימי ז"ל אירחה וטיפלה בהם עד ניסיון הבריחה הבא אשר הצליח. גניבת הגבול נעשתה בעזרת מבריחים על חמורים כאשר היהודים מחופשים לברברים. במבצע פרטי ברחו מספרו שני צעירים, אחד מהם לוטטי אלברט. הם גידלו צמה ארוכה בקודקוד כאשר כל יתר הראש מגולח וכך עברו רגלית את הגבול לאלג'יריה. עם קום מדינת ישראל ביקש המלך בנאום לעם להמשיך במסורת של הגנה על היהודים ומצד שני ביקש מהיהודים שימנעו מכל הפגנה ציונית. למרות זאת תקף אספסוף ב-7 ביוני את המללח של אוג'דה ועד שהצבא הצרפתי הצליח להשתלט על המצב נהרגו 5 יהודים ונפצעו 110. באותו לילה בעיירת כורים סמוך לאוג'דה נערך פוגרום ומתוך קהילה קטנה של 100 נפשות נטבחו 39 בניהם זקנים, נשים וילדים.

מדינת ישראל, אשר חששה לגורל 450,000 היהודים בצפון אפריקה. בהצעתו של ראש המוסד איסר הראל, שלחה את איש המוסד שלמה חביליו לסייר במרוקו ולהביא דו"ח מעודכן על כל הקהילות. בעקבות הדו"ח הזה נשלחו אנשי המוסד אשר ארגנו קורסים עבור צעירים יהודים להגנה על היהודים והעלאתם ארצה. השתתפתי בקורס כזה בעיירה אסני בהרי האטלס בשנת 1955. אמנם לסוכנות היהודית היו משרדים בערים הגדולות אך היתה מדיניות של מכסות אשר הגבילה את מספר העולים ל-600 בחודש. חלק מהיהודים עלו בעזרת הרשת של אפרים פרידמן אשר הבריחה אותם דרך הגבול לאלג'יריה. המצב החמיר אחרי הדחת המלך והגליתו לקורסיקה. פניות מדינת ישראל לשלטונות צרפת נענו בשלילה למרות ראש ממשלתה היהודי מנדס פרנס. בתקופה זו צרפת עמדה לסיים את התסבוכת שלה בהודו סין ויטנאם היום, טוניסיה מרדה ועמדה להשתחרר מהשלטון הצרפתי ובאלג'יריה החלו ניצני המרד בצרפתים. מנדס פרנס וממשלתו הודחו בטענה שהם מכרו את הקולוניות הצרפתיות. למרות חילוקי דעות אלה הממשל הצרפתי, בהסכם חשאי עם ישראל, סיפק לה את המטוסים לתקיפת מצרים במלחמת סיני על מנת לאלץ את נאצר להגביל את תמיכתו בתנועה הלאומית פל"ן באלג'יריה. בשנת 1955 המושל הצרפתי במרוקו פרנסיס לקוסט הודיע לסוכנות היהודית שהוא מוריד את המכסה מ-2,000 ל-700 עולים. התערבות שגריר ישראל בצרפת לא עזרה והשינוי הגיע רק עם הדחתו של לקוסט. בעיה נוספת באה מכיוון מדינת ישראל הצעירה אשר משאביה הדלים לא איפשרו קליטת עולים בכמות כזו. הדעות היו חלוקות. במאמר בעיתון "הארץ" אשר התפרסם באפריל 1949 נכתב: "זוהי עלית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל, הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל. בניגוד לתימנים, הללו נעדרים שורשים ביהדות. לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם....". לעומתו העיתון "דבר" כתב שזה הגזע הנחוץ למדינת ישראל, כאיזון לעודף האינטיליגנציה, כתרומה של טבעיות עם פשטות ובערות.

יש לציין שבשנת 1949 נמצאו בארץ רק כמה אלפי יהודים מרוקאים. ב-1950 אישרה הכנסת הראשונה את חוק השבות המאפשר לכל יהודי המגיע לארץ להיעשות בו במקום לאזרח המדינה. במקביל עקב התנגדות חוגים מסוימים לעליה המונית, ננקטו מספר צעדים אשר הגבילו את מספר העולים: שלילת זכות העליה בפועל מבני שלושים וחמש ומעלה, מנכים בגוף ובנפש ומחסרי מקצוע. אוכלוסית המדינה מנתה בקום המדינה650,000 ובסוף 1951 עלה המספר ל- 1,400,000. אחרי מלחמת השחרור היה מיתון גדול, לא היתה עבודה, לא היה דיור ומוצרי המזון היו בקיצוב. כל זה מסביר למה ננקטו ההגבלות בעליה. המצב גרם להרבה צעירים ממרוקו להנתק מהוריהם ולעלות דרך עלית הנוער. ראשי המשפחות אשר בכל תפילת בוקר אמרו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", היו חדורי חזון ותקוה. אך המציאות המרה טפחה על פניהם בענני אבקת ד.ד.ט. לבנה ונשימתם נעצרה לא מהתרגשות בראותם את הרי הכרמל אלא מחנק ובחילה. כבר במחנות המעבר בצרפת כאשר המשפחות שוכנו בצפיפות בסככות החלה ההתפוררות. האבא והאמא החלו לאבד מכוחם, כבודם ושליטתם על ילדיהם. חיי אישות לא התאפשרו ואם התקיימו אזי זה היה בנוכחות הילדים אשר ישנו צמוד להוריהם כאשר חתיכת בד הפרידה בין המשפחות. חוסר המעש של ההורים והילדים הביא להדרדרות בחינוך ובמוסר. היו משפחות שעוקבו במחנה "ארנס" במרסיי שנה ויותר. אחרי הגיעם לארץ המובטחת העולים שוכנו בפחונים ואוהלים במעברות ורק מעטים זכו לקבל עבודה אשר בדרך כלל היתה עבודת "דחק". עבודה תחת השמש הקופחת עם תוריה אשר קרקפה את העור בכפות הידיים. גם כאן נאלצו ההורים להפרד מיקיריהם אשר נשלחו לקיבוצים או למוסדות חינוך של עלית הנוער. הצפיפות וההיגינה במעברות היו בלתי נסבלים. לאחר יום עבודה כזה האבא חזר לאוהל או לפחון אשר היה ככבשן בקיץ וכתא הקפאה בחורף. ויש לזכור את היתושים שלא היו קיימים בספרו וכאן עשו שמות בעור הלבן והרך של העוללים. השהיה במעברות נמשכה שנתיים עד שלוש. אמא היתה שולחת לאחותי מרים ריאות ומעיים מיובשים כל שבועיים וזה שיפר את מצבם מעולים אחרים. בקיץ 54 נפתח מבצע "מהאניה אל הכפר". העולים הובאו באישון לילה לעיירה בבניה והובטחו להם הרים וגבעות. הם שוכנו בבתים טרומיים של 33 מ"ר וכאשר קמו בבוקר הם ראו מסביבם מדבר ושממה. כך הוקמו העיירות דימונה, ירוחם, נתיבות, אופקים ורוב מושבי הנגב. המידע הועבר לאלה שעתידים לבוא וכאשר הגיעו הם שבתו ואלה שלא נשברו קבלו מגורים במקומות כמו אשדוד, רמלה או לוד. אחרים הועמסו על משאיות "הייבר" וכשהם סרבו לרדת ביישוב החדש הורם ארגז המשאית וכולם גלשו בערימה לקרקע וכוסו ענן אבק מהמשאית המתרחקת. אחותי שרה ומשפחתה שבתו בנמל התעופה עד שקבלו באשדוד. סבא אלי לוטטי ובנו יצחק ומשפחותיהם קנו בכספם יחידה במושב יד רמבם עם לול ומטעים אך היותם עירונים הביא לחורבן המשק תוך שנתיים. עם הכסף ממכירת המושב קנו דירה קטנה ברמלה העתיקה. חלק מהעולים התיאש ומ-1948 עד 1956 חזרו כ-3,000 נפש למרוקו. שליחי הסוכנות והמוסד לחצו על המוסדות להגדיל את מספר העולים אך כאן היו חילוקי דיעות והיה לחץ למתן את העליה. הממשלה השריפית החדשה פרסמה במאי 1956 הודעה רשמית על סגירת מחנה העולים "קדימה" במזגאן וסגירת משרדי העליה בקזבלנקה, בפאס ובמרקש. היהודים הפכו לבני ערובה. בזמן סגירת "קדימה" נמצאו בתוכו 9,000 עולים, בדרך כלל התפוסה המקסימלית בתוכו היא 1,500 וגם כך החיים בו היו קשים ופחד העולים שיוחזרו בגלל מחלות שהתגלו בבדיקות היה רב. מדינת ישראל הפעילה לחצים דרך הקונגרס האמריקאי, דרך ממשלת צרפת ובתיווך כל ישראלי או יהודי שהיה לו קשרים עם השלטון החדש. רק לאחר שלושה חודשים הושג הסכם שמחנה "קדימה יסגר תוך שלושה חודשים, כל יהודי שדרכונו תקף יוכל לצאת את מרוקו אך רק בשעות הלילה על מנת לא לעורר את זעמם של הלאומנים. היה קשה למלך להשיג את אישור ממשלתו להסכם זה בגלל משבר סואץ וקשרי מרוקו ונאצר. אך בישיבה זו הוא הודיע לממשלתו: "היהודים הם ילדיי ואני אוהב אותם. אינני יודע מדוע הם רוצים לעזוב, אבל אם זה רצונם, נסלח להם." למחרת הצטוו שליחי הסוכנות להתיצב במשטרה ושם נאמר להם שהממשלה אישרה פינוי 6,300 יהודים ממחנה "קדימה" ועליהם למסור את שמותיהם מיד. זה היה ביום כיפור, הרשימות הוכנו חרף קדושת החג ומיד ניתן אישור קולקטיבי ליציאה. למעשה יצאו 12,600 בעזרת רשויות הנמלים אשר העלימו עין. לאחר מכן שערי מרוקו נאטמו בפני היהודים וניתנה הוראה לא לספק להם דרכונים. העליה הפכה לבלתי ליגלית ואורגנה על ידי שליחי המוסד אך המדיניות נשארה בידי הסוכנות. ראשית היו חייבים להציל את יהודי האטלס. האיזור ההררי היה קשה, הקהילות היו קטנות, מבודדות ושלטו בהם מורדים ברברים. נישואי קרובים, עוני, ותברואה לקויה גרמו לחלק גדול מהם להיות חולים בגופם ובנפשם. במבצע שקט ואיטי הובאו כולם ארצה. אנשי המוסד הצליחו להבריח בדרכונים מזויפים מטנג'ר לגיברלטר בין 400 ל-500 נפש לחודש. כאשר היתה סכנה של גילוי הם היו מבריחים את אנשי הרשת מחוץ למרוקו ומחליפים אותם בשליחים טריים. כאשר הפתח הזה נסגר מצאו פרצה אחרת דרך סאוטה, מלילה או אלחסירס. מאז הועידה של הליגה הערבית בקזבלנקה ב-1959 חל איסור על היהודים להתכתב עם קרוביהם בישראל. ב-11 בינואר 1961 טבעה ספינת אגוז ועמה 42 עולים. קמה סערה גדולה, הוקמה ועדת חקירה אשר מסקנותיה לא פורסמו, הוחלט לסגור את התיק. לאחר מכן עלו, באופן בלתי ליגאלי, עוד 100,000 יהודים. לסיכום, בקום המדינה הגיעו כ-18,000 עולים. בין השנים 1950 ועד 1953 התמתנה העליה ל-5,000 נפש לשנה. ב-1954 עלו כ- 8,170 גידול שבא בחלקו מספרו כי באותה שנה הנהר בעיירה עלה על גדותיו ומשפחות שלמות טבעו ונסחפו עם מימיו. חלקם הגדול של המשפחות נשארו מחוסרי אמצעים. בשנת 1955 עלו כ-25,000 , בשנת 1956 עלו כ-36,300 בזכות ישראל אשר חששה מסגירת שערי העליה כאשר מרוקו תהיה עצמאית.

שנה

מס' עולים

1957

8,760

1958

1,800

1959

3,325

1960

4,108

1961

11,478

1962

35,758

1963

36,874

בסך הכל עלו 210,000 מתוך 250,000 נפש.


העיר ספרו

(מקורות: כרך 3 של רבי דוד עובדיה רבה של ספרו ולפי ריאיון עם זקרי רפאלמכובד בעל נגריה בה עבד גיסי ציון דהן).

כ-28 ק"מ דרומית מזרחית לפאס, בקצה עמק ה"סייס". בין גבעות בתוך צמחיה צפופה של עצי אילה, אלון, מילה, קטלב, זית, תאנה, תות, דובדבן ועוד. הנהר "אגאי" חוצה את העיר לאורכה. ברום של 850 מטר מעל פני הים, אוויר צח ויבש, אקלים ממוזג בקיץ ושלגים בחורף. העיר נוסדה בערך בשנת 682 תושביה היו ברברים משבט "מגראווא". ההשפעה כמו בכל מרוקו היתה מהפיניקים, הרומאים והביזנטים. נראה שהשם "מגראווא" מקורו יווני ושם הנהר אגאי מזכיר את המילה הלטינית AQUA שפירושה מים. העיר היתה מקום מעבר השיירות מהדרום הצחיח לצפון הפורה. התושבים גרו במערות היות ויש הרבה מערות במורדות הגבעות וכנראה כבר אז גרו גם יהודים. עד היום ישנה מערה על ההר "ביננא" אשר נקראת "כאף אל יהודי". (מקורות: BULLETIN ECONOMIQUE ET SOCIAL DU MAROC). אט אט הקימו אוהלים ליד שדות העיבוד ולאחר מכן בניינים. העיר התמזגה משלושה גושים. בגוש האמצעי התישבו היהודים ומשכנם נקרא "קצר אלכופפאר" שכונת הכופרים. יותר מאוחר נקראה "מללח". בהיותם תקועים בין שכונות ערביות לא התאפשר להם להתרחב והיו בונים לגובה ובצפיפות גדולה. בנוסף היו מעט יהודים בכפרים עזאבה ובקעה אשר עברו לספרו. חלק מיהודי "דבדו" ו"תאפילאלת" היגרו לספרו. כחמישה ק"מ מספרו היה כפר "בהאליל" אשר תושביו בהירי עור. דודי יצחק מספר שהם היו אמינים על היהודים ותפקידם היה להעביר סחורות המגיעות כתמורה להלואות שניתנו ע"י היהודים לפלאחים. ה"בהאלילים" היו מובילים את הסחורה דרך ההרים ועד המללח. שם היו מעמיסים על גבם ודרך הסימטאות והמדרגות הלוליניות היו מגיעים עד המרתף של סבי משה. בהר בינא קבור במערה רבי "יצחק הכהן דלמילה". רבי דוד אראג'יל ניהל ישיבה וקראו לו אל חכם, שם בית הכנסת הישן במללח נקרא "צלא דלחכם" על שמו.

הצרפתים הגיעו לקזבלנקה ב-1908 אך רק ב-1912 הורגשה נוכחותם בספרו. האחראי באיזור ספרו היה Mr de Largue אשר הטיב עם היהודים. הוא ביטל את ההוראה בקשר להלויה והציב שוטרים לאורך המסלול. אחרי זמן מסוים הוא הסיר את השוטרים אך בעיני הערבים היהודים היו תמיד טמאים ובכל פעם שעברו ליד מסגד היו צריכים להשיל את נעליהם.

ב-1917 ביקר רבי זאב מארץ ישראל בעיירה ואמר לועד שצריך חינוך מסודר. הוחלט להטיל את המשימה על נשות העיירה. הנשים התארגנו בכל המרץ. הן הקימו ועד, אספו תרומות, ארגנו כנסים בחגים ובהם חילקו לבאים "טלביה" , עוגיה עגולה העשויה מקמח ובצים, רכה אורירית ומבושמת מי ורדים. הן גבו כסף עבור בית הספר שיקום ואשר יקרא "אם הבנים". הועד השכיר דירה עם שלושה חדרים וארגן בה כיתות לימוד. הילדים ישבו צפופים ברביעיות, למדו קרוא וכתוב ותורה על ידי רבנים או מלומדים אשר קבלו משכורת זעומה. הועד הביא את רבי עטאר מ"סוירה" ליד מוגדור על מנת שילמד וגם ינהל את המוסד. אשתו של הרבי לא הסכימה אך המכובדים הפצירו ברבי שינסה כמה שבועות ואז יחליט. בשבועות אלה הוא התארח אצל משפחות אשר יחסם המלכותי גרם להסכמתו להשאר. הרבי ומשפחתו קיבלו דירה ומשכורת מהועד.

ב-1922 Mr de Largue ארגן בקומה שניה ליד החמאם בית עם ארבעה חדרים והקים בית ספר חילוני עבור היהודים. קראו לו "ECOLE FRANCO MAROCAIN". המורים ותוכנית הלימודים היו צרפתיים. ההורים לא רצו להכניס את ילדיהם אליו היות ולא היו שם לימודי תורה. מנהל בית הספר, אדון TESSIER היה נכנס לבית הספר "אם הבנים", בוחר ילדים ומביא אותם לבית ספרו. למי שנבחר לא היתה ברירה כי אין להרגיז את מטיבנו הצרפתים. כאשר ראשי הקהילה או המקורבים היו יודעים על אחד מביקוריו של TESSIER הם לא היו שולחים את ילדיהם לבית הספר באותו יום. בתקופת המנהל ASSA בבית הספר אליאנס ( אסא הוא קרוב של אשתי אילנה אשר בנותיו בקרו אצלנו בארץ, הן גרות בספרד) היו שני שליש מהתלמידים בנות ו-­ASSA ניסה להסביר לקהילה שזה בלתי נסבל היות והמפרנסים הם בחורים שצריכים ללמוד על מנת להתקדם ולמצוא עבודה מחוץ לעיירה ולא , העוני ימשיך לשרור בתוכינו. בכל זאת היהודים העדיפו שבניהם ילמדו תורה. אך כידי להתפשר הם לימדו צרפתית וחשבון ב"אם הבנים". למנהל ASSA לא היתה ברירה והוא דרש שכל מי שירשום את ביתו לבית הספר יהיה חייב לרשום גם בן שלו או של משפחה אחרת. הוראה זו הביאה לקומבינציות בין המשפחות ואיזנה את הרכב המינים בבית הספר. ב-1930 ועד הנשים ביקש מהשלטונות שטח להקמת בית ספר גדול. השלטונות הפשירו שטח אשר שימש עבור הצרפתים לאימון רוכבי סוסים. הועד המשיך להתרים ביתר שאת ולחץ על בעלי היכולת לתת עוד ועוד. ב-1933 נחנך "אם הבנים" החדש. חצר גדולה ומסביבה כיתות מרווחות לכל הגילאים. לכל כיתה חלונות גדולים ומאחוריהם גינה. בכניסה שער ברזל גדול, עליה במדרגות, רחבה מרוצפת ולידה המשרדים. שוב שער ברזל וזכוכית ואחריו פרוזדור הקיפי ממנו נכנסים לכיתות. בקצה השני שער נוסף ולידו בתי שימוש, חדר האוכל והמטבח ומנגד בית כנסת גדול בו התפלל אבי כאשר היה זקוק לגשם עבור גידוליו. דודי יצחק למד אצל רבי עטאר ולפי דברי חברו לספסל הלימודים רפאל זקרי הוא היה תלמיד מבריק אשר חשבו שיגיע להיות דיין. רבי דוד עובדיה ורבי יהושוע ממן גם הם למדו אצל רבי עטאר.
רבי חי אזולאי היה מורי בכיתה א' בבית הספר אליאנס.
זקרי מאפין את יהודי ספרו: אמונה בה', חכמת חיים, זריזות, אהבת הזולת, הסתפקות במועט והתאמה לכל תנאי ומצב חדש. הוא מספר שהיה יתום בשם וידל אשר נשלח ע"י אימו לעזור במסחר לדודו. הצעיר הציע לדוד להוריד כמה אגורות במחיר הסוכר ואז כולם יקנו ממנו. הדוד ענה ואיך היהודים האחרים יתפרנסו? דודי יצחק מספר שהיה צרפתי שהקים תחנה לייצור חשמל באפיק הנחל. המים הפעילו טורבינה ונשפכו לבריכה בה היו הצעירים טובלים לפני שבנו את בריכת השחיה העירונית. כל מי שכספו בידו היה מקבל קו למנורת חשמל אחת. זכורה לי המנורה באמצע החדר הגדול של סבא וסבתא אשר הפיקה מעט אור.

תחת החסות הצרפתית:

היהודים נמצאים בין הצרפתים והמוסלמים מבלי למצוא אצל האחד או השני את השחרור שהם קיוו לו בעקבות הרפורמות שהחלו במרוקו. הממשל הצרפתי עשה טעות כאשר נתן לקבוצות האטניות להתפתח ולהקצין את ההבדלים. היות והממשל לא התערב, היהודי והערבי מצאו להם את הדרך לצאת מימי הביניים אשר הצרפתי היה מזמן מאחוריה. הכוחות השתנו, מצד אחד הצרפתי ומנגד המוסלמי. היהודי נשאר בשליש הדרך אך הוא קיבל באין ברירה את תפקיד המתווך בין שני הכוחות וזה הקפיץ את ערכו קדימה. למרות הרפורמות היהודי היה ונשאר "דהימי", זר עם פחות זכויות. הוא התפתח יותר מהר מהמוסלמי ושאיפתו להפוך לאירופי קרעה אותו מסביבתו וממסורתו וגם הקשרים בינו למוסלמי התרופפו. ב-1918 ה"דמיר" (רשות שיפוטית מטעם המוסלמים) הכיר בועדי הקהילות ואיפשר להם לפעול בצורה ליגלית. היהודים בחרו ועד ומתוך הקבוצה שנבחרה הדמיר בחר את הועד לקהילה. כלומר בסדר החדש הועד הפסיק ליצג את זכויות היהודים ותפקידו הוגבל לתרבות וצורכי דת. ב-1919 השלטונות מינו מטעמם מפקח על כל מוסדות החינוך היהודי. ב-1931 השלטונות הורו לועד לטפל ולרשום את רכוש הקהילה, הבניינים וכל הטובין. ב-1945 ניתנה אפשרות לועד לרכז תרומות ולחלקם בין הנצרכים, כמו כן היו יכולים לדון עם המוסדות בכל בעיה לרווחת הקהילה. לסיכום האחריות והזכויות של הועד קטנו והיה יותר פיקוח עליהם.


עצמאות מרוקו:

ניצני הלאומנות הופיעו בקרב האינטליגנציה המרוקאית בשנות העשרים. למעשה הרעיון הובא מבחוץ על ידי חביב ארסלן, יליד לבנון, חסיד הרעיון של אחדות האומה הערבית ובכך שייך את ארצות המג'רב לקהילה המוסלמית. ב-1934 הוצגה בפני ראש ממשלת צרפת פייר לאוול ומושל מרוקו נוגה, תוכנית רפורמות מתונה אשר דיברה על דו קיום של שלטון זר יחד עם הריבונות השריפית. ב-1937 נעצרו כל ראשי "המפלגה הלאומית". בינתיים התחוללה מלחמת העולם השניה, צרפת הובסה. המלך סירב לנקוט צעדים אנטישמיים ושמח להפטר משלטונה של ממשלת וישי. ב-1942 נחתו האמריקאים בצפון אפריקה. דה גול סירב להעניק למרוקו עצמאות. הרבה יהודים קיבלו עבודה במחנות האמריקאים והרויחו טוב.

קמה מפלגה חדשה "איסתיקלל" שפירושה עצמאות אשר ב-1944 תבעה עצמאות למרוקו בכל שלמותה הלאומית תחת שלטונו של המלך מוחמד בן יוסף. נעצרו עשרים ממנהיגיה וזה הביא לגל של הפגנות אשר דוכאו באכזריות. בפאס התחולל מרחץ דמים ויעברו שתים עשרה שנים של מאבק דמים עד קבלת העצמאות. בדצמבר 1951 נערך דיון באו"ם בשאלת מרוקו. בדצמבר 1952 היו פרעות אשר דוכאו באכזריות. ארבע מאות לאומנים נהרגו ויותר מאלף חברי איסתיקלל נעצרו. המפלגה הוצאה מחוץ לחוק. בקנוניה משותפת של מושל מרוקו גיום ואל גלאוי, הומלך בן ערפה דודו של הסולטן . הסולטן ובניו נעצרו והובאו באישון לילה לגלות בקורסיקה. העם איבד את סבלנותו, הטרור נגד הצרפתים גבר, יותר מאלף הרוגים רובם משתפי פעולה מוסלמים. ב-16 בנובמבר 1955 הוחזר המלך והתקבל בכבוד רב ע"י עמו. מרוקו זכתה סוף סוף לעצמאות ב- 3 במארס 1956. הקהילה היהודית שמרה על קו ניאוטרלי בסיכסוך. חלק רצה שהפרוטקטורה ישאר על כנו וחלק, בעיקר הסטודנטים ובעלי המקצועות החופשיים, רצה בעצמאות והשתתפות במנהיגות שתקום. בטנג'ר ובפאס תמכו חלק מהיהודים במלך והצטרפו למפלגות הלאומניות השונות בניהם דודי יצחק. בתקופת פעולות הגרילה גם חלק קטן מהיהודים נפגע. המורדים היו נכנסים באישון לילה לביתו של יהודי ודורשים כסף עבור המחתרת, מי שלא נענה נרצח. היו גם מגייסים כסף על ידי גניבה מחנויות. ערב אחד שמעתי יריה ולמחרת התברר ששדדו את היהודי סיבוני מחנות הסיגריות וגם רצחו אותו. כאשר המלך היה בקורסיקה מכרו צלליות של המלך על לוח קרטון והיו צועקים "המלך נמצא בירח!". האנשים היו כמו משוגעים, הם היו מתבוננים בדמות השחורה של המלך זמן ממושך וכאשר הרימו את עיניהם לעבר הירח ראו את אותה הדמות עליו. היו תהלוכות והפגנות ואני התהלכתי עם מצלמה ישנה ללא סרט על צוארי והייתי כל הזמן מצלם. הם כיבדו אותי והיו עושים פוזות מצחיקות על מנת שאצלם אותם. אחרי עצמאות מרוקו הדברים לא השתנו מלבד שנמנע מהועד לשבת עם מועצת העיריות לדיון על בעיות הקהילה.

רוב היהודים החליטו לעזוב את המדינה. איסתיקלל במלחמתה מחוץ למרוקו פנתה לשדולה היהודית בקונגרס האמריקאי. היה הסכם שתמורת יציאה חופשית של היהודים וזכויות שוות לאלה שישארו הם ילחצו שמרוקו תקבל את עצמאותה. איסתיקלל הקשורה לתנועה הלאומנית הפליסטינית לא ראתה בעין יפה את בריחת היהודים אשר חלקם יוכלו לקדם את המדינה החדשה.

בשנים 1951-1960 היתה תנועה ערה של יהודים בכל מרוקו. הקהילות הקטנות מהכפרים עברו לערים, היהודים עוזבים את ה"מללח" לעיר החדשה או הצרפתית, או לשכונות הערביות . בפאס השלטונות בנו שני בנינים גדולים עבור יהודים מפוני המללח. יהודים מעיירות עברו לערים גדולות, החלה הנהירה לארץ ישראל ולצרפת, חלק קטן הגיע לקנדה. במקום היהודים שעזבו את המללח נכנסו ברברים מהכפרים וקצת ערבים.

אמריקה

עם שמעון בניו יורק

בקרן ההשתלמות של הטכנאים צברתי כסף אשר יספיק לטיול גדול. החלטנו באוגוסט 1984 לצאת לטיול מאורגן לארה"ב. הילדות כבר גדולות הקטנה סיוון בת חמש והגדולה חני כבר חיילת לפני השיחרור ואיריס עומדת להתגיס. בכל זאת הבאנו את חמותי שרה מדימונה לעזור בבישול ולהשגיח על הבנות. כמה ימים לפני היציאה נדחפה שרה על ידי מכונית אך במזל לא היו לה שברים מלבד כאבים בכל חלקי גופה. יצא שהיא שכבה במיטה והבנות טיפלו בה. יצאנו לשדה התעופה בליווי הבנות כאשר גם לחני וגם לאיריס יש רישיון נהיגה. תמיד הפרידות קשות בעיקר לאילנה אשר דמעות זלגו מעיניה. נכנסנו למטוס ומרגע זה אנו בחופשה שהיינו זקוקים לה כמו אוויר לנשימה. אילנה נצמדת אלי ולוחצת את ידי כמו בהמראה לפריס לפני שמונה שנים. היא עוצמת חזק את עיניה ופוקחת אותן רק כשהמטוס מסיים את הנסיקה ומתישר. אילנה כרגיל נרדמת מיד אבל אני תוסס מבפנים, סוף סוף אמריקה, כל כך הרבה סיפורים שמעתי מאלה שכבר היו שם?. רוב הישראלים במטוס כמוני, מסתובבים במעברים, מנהלים שיחות ובעיקר מתישים את הדיילות בבקשותיהם. מקרינים סרט וזה מרגיע את רובם. לא עצמתי עין במשך עשר השעות הבאות עד הנחיתה בניו-יורק. מהנמל קנדי אנו מגיעים באוטובוס למלון במרכז מנהטן. אנו מודיעים לבן אחותי שמעון דהן שהגענו וקובעים איתו מפגש.

מתחילים את הטיול באוטובוס במנהטן עם מדריך ישראלי המסביר על האתרים מצידי הרחובות. לאחר מכן עולים על מעבורת השטה מסביב לאי מנהטן ושוב הסברים על מה שעינינו רואות. חוזרים למלון, הטיול לא כולל ארוחות. שמעון מגיע ואנחנו יוצאים לארוחת ערב במסעדה. בלילה אני לא יכול לישון, השעון הביולוגי שלי מבולבל. אני שוכב במיטה עם הדבר החדש שקוראים לו "שלט" ומעביר תחנות עד למחרת בבוקר. אילנה ישנה כמו תינוק, היא מותשת מהמראות ומהאירועים של היום הראשון באמריקה. הכל כאן בגדול, מפחיד ומבלבל. למחרת אנו ניגשים למסעדה ליד המלון ומזמינים ארוחת בוקר. המלצר מביא קומקום קפה ומגיש לאילנה צלחת עם שתי ביצי עין ולי אותו הדבר בתוספת שפק מטוגן לפי בקשתי. הודעתי למלצר שמספיקה לי ביצה אחת. הוא לא מבין מה רצוני לכן הוא קרא למלצר הראשי. אני מסביר לו בסבלנות את בקשתי אבל הוא אומר שאין דבר כזה. לבסוף הוא מביא את בעל העסק אשר מסביר לי שמגישים תמיד זוג ביציות ואם אני לא רוצה שלא אוכל.

נגנים

כל זה עלה לנו שישה דולר כאשר השתיה החמה מוגשת בקומקומים ללא הגבלה. עולים לאוטובוס ומגיעים לפני בנין גבוה. נכנסים למעלית אשר טסה למעלה עד שנדמה שהלב עומד לעזוב את הגוף. מגיעים לתצפית בבנין "אמפייר סטייט בילדינג" שהוא אחד הגבוהים לפני זוג בניני ה"טוינס" התאומים. שוב מקבלים מהתצפית הסבר. לאחר מכן מגיעים עם מעבורת לאי "סטייט איילנד" ועולים על פסל החירות שנתרם כמתנת ממשלת צרפת. בימי ההגירה ההמונית לארה"ב. האי שימש לקבלת המהגרים ובדיקתם לפני קבלת אישורי הכניסה למדינה. בערבים אנחנו חופשיים. המדריך המלווה מציע טיול וכל אחד שרוצה מצטרף. ליציאה הגיעו אילנה ואנוכי, שני זוגות, שתי צעירות מחדרה אשר עבדו בדואר והמדריך. מסוכן להסתובב לבד בלילה, ראינו כושי אשר נטפל לבחורה וזו העיפה אותו למרחק, הסתערה עליו ועם תיקה הנחיתה מכות על ראשו. המדריך מכניס אותנו למועדון חשפנים. המקום קטן ודחוס, רוב הצופים נשים. האולם מלבני והמושבים בצורת אמפיתאטרון. מצד אחד נכנס בחור יפה ושרירי ונע צמוד לצופות היושבות על הרצפה הנמוכה. הבחורות צורחות, כל אחת שנוגעת באיבריו דוחפת כסף לתחתוניו. הוא מתחיל להתפשט וכל פיסת בד שהוא מוריד מלווה בצרחות היסטריות של הצופות. החשפנים מתחלפים כמו דוגמניות בתצוגת אופנה. אחד המציגים לא מרשים בשריריו כמו האחרים, אבל בין ירכיו יש חבילה רצינית המהפנטת את הבחורות. הוא מתפשט לאט ומתברר שבתוך תחתוניו יש כפפת גומי מנופחת. הוא מעיף אותה לאחוריו אך היא נתלשת ומגלה אבר קטן כמו ראש של ציפור. הקהל נסחף בצחוק פרוע, חלק מהבחורות מאוכזבות.

ביקרנו בבית המדפיס הממשלתי. לאחר בדיקות קפדניות ירדנו במעלית למרתפים ושם ראינו את רזרבות הזהב של רוב מדינות העולם כולל מדינת ישראל. בקומות העליונות ביקרנו במפעל לשריפת הכסף שיוצא מהמחזור. אנשים דוחפים עגלות מלאות חבילות של שטרות המובלות למתקן המקצץ את השטרות ומשם זה נע לכיוון המשרפות. בסוף הביקור קיבל כל אחד חבילה קטנה ושקופה המכילה עשרת אלפים דולר קצוצים דק דק. ביום שישי בערב הוזמנו להורים של דוד הבעל של פלורה מורנו. כאשר המתנו בלובי ראינו את הרבי המרקד הרב קרליבך ז"ל שהוא זמר חסידי. אמרנו שלום והוא ביקש מאתנו להצטרף למנין תפילת ערבית אך הסברנו שאנו מוזמנים. המארח שלנו בדיוק הגיע ולקח אותנו אליו. באוטובוס היה צפוף ועמדנו. הניו יורקים נוחים ומדברים איתי כאחד משלהם. אני מנענע בראשי ועונה יס! יס! כמו במערכון "פקיד המכס בלוד" של גד יגיל. אך רק אילנה מתרשמת מידיעותי באנגלית.

עוזבים את ניו-יורק בטיסה למונטריאל בקנדה. אני מתקשר לבן דודתי מרדכי אזולאי וקובעים להפגש בערב. כאן הכל רגוע, מהחלון רואים יותר ירק אך גם עשן מהארובות באיזור התעשיתי. מרדכי כבר אזרח קנדי וחי מקצבת אבטלה. לפי מקום מגוריו אני רואה שהוא מסתדר לא רע. הוא מספר שעל מנת לחיות באמת טוב הוא צריך להרכיב כל שבוע איזה חלון אלומיניום אשר מוסיף לתקציבו השבועי כמאה דולר קנדים. הוא מוציא מהמקפיא דג ים גדול ומבשל אותו. לאחר ארוחת הערב אנו יוצאים למועדון חשפניות. הכניסה היא ללא תשלום אך חייבים להזמין שתיה לפחות פעם אחת. המלצריות לבושות חצאיות קצרצרות ומתחת כלום כך שהצופים מלווים אותן בעיניהם הרעבתניות וממתינים שהן תתכופפנה. תמורת חמישה דולרים המלצרית מתישבת על ברכיך וממזמזת אותך אבל לך אסור לנגוע. החשפניות על הבמה, צעירות ויפות מתחלפות כמו בסרט נע. הן סטודנטיות המממנות את לימודיהן מחשפנות. את הבירה שתינו לאט כך שכל ההצגה עלתה לנו במחיר כוס בירה. חזרנו למלון ולמחרת המשכנו את הטיול בקנדה הכולל מונטריאל, טורונטו ואלף האיים. משם נכנסנו למפלי הניאגרה. צפינו על הפלא הזה מצד קנדה וגם מצד ארה"ב. נכנסנו לתוך תעלות נוטפות מים החצובות מתחת למפלים וצפינו בזרמי המים האדירים מאחור. לאחר מכן הלבישו אותנו במעילי גשם צהובים ועלינו על אוניה אשר שטה מתנדנדת עד כחמישים מטר לפני המפלים. לתומי שוחחתי עם הדמות לידי בצהוב בחושבי שזאת אילנה אך כל תשובה ממנה לא באה. המשכתי לדבר והדמות הסתובבה אלי עם עיניים צרות וזו היתה יפנית יפיפייה אשר חייכה אלי. את אילנה מצאתי רק בסוף כאשר החזרנו את המעילים. משם טסנו לסיאטל, ביקרנו במפעל המטוסים "בואינג", בשוק הדגים בעיר ולמחרת הפלגנו לאי של אינדיאנים. בנחיתה כיבדו אותנו עם מרק שבלולים. מסביב ראינו אמנים אינדיאנים בלבוש מסורתי המגלפים דמויות מעץ. בשטח פתוח יש מדורות קטנות ומסביבן דגי סלמון גדולים המשופדים במקלות קני סוף התקועים באדמה מסביב למדורות. ארוחת הצהרים ניתנה בהגשה עצמית בתוך אולם ענק בנוי מקורות עץ. אכלתי דגים עד להתפקע. לאחר סיור רגלי באי חזרנו לאולם ושם על במה ענקית האינדיאנים הופיעו לפנינו במסכות עץ. זה הזכיר לי את ההופעות שהיינו מציגים בצופים במרוקו. בסוף היום הפלגנו חזרה לסיאטל.

מסיאטל נסענו באוטובוס לפארקים הלאומיים. פארק ציון מצטיין ביופי מיוחד עם סלעים אדומים כמו באילת אך בינות האדום יש עצים וצמחיה עשירה כך שהנוף מדהים בצבעי אדום ירוק ותכלת ממעל. ראיתי מטילים רכובים על סוסים וקנאתי בהם. בפארק ילוסטון שהוא הגדול ביותר יש מגוון רב של צמחיה וחיות, בעיקר ביזונים. מרחוק רואים את הרי הטיטס (שדיים בספרדית) וזה נראה כזוג שדיים ענקים לבנים ומבהיקם. המיוחד בפארק הוא הגיזרים הפורצים בכל מקום. ישבנו על ספספלים עם יתר המבקרים והמתנו להתפרצות ה"זקן הנאמן" שהוא הגיזר הגדול המעלה את מימיו החמים בשעות קבועות.

משם נסענו לכרמל בכביש השבעה עשר מיל עם הנוף המדהים בין העצים האדומים שהם עתיקים וענקיים ומימין האוקינוס המשתרע ללא גבולות. בחוף להקות של כלבי ים ואריות ים המשתזפים בניחותא על הסלעים. כמו כן מסתובבים בכמויות סנאים חמודים המקבלים מזון מידינו, או חוטפים ועולים בזריזות על עצים.

הגענו לסן פרנסיסקו, עיר יפיפייה ונסענו על הכביש המפותל אשר מצידיו חגיגה של צבעים מפרחים בכל המינים. ראינו גם את הגשר הענק והיפה בו מפורסמת העיר. בערב ביקרנו ברחוב השעשועים בו מועדוני מין מן המוזרים ביותר. ברחוב כאילו ששוחררו אנשים מבית משוגעים בעיקר פנקיסטים עם ראשים צבעוניים ובגדים מוזרים.

נסענו לעיר הענקית לוס אנג'לס. מרחוק רואים את השלט "הוליווד" הכתוב על ההר. בערב עלינו למסעדה מסתובבת בראש מגדל גבוה.נהנו מהנוף המתחלף שזה למעשה ים של אורות ללא גבולות. למחרת ערכנו ביקור בעיר הסרטים "יוניברסל סטודיו". הביקור החל בנסיעה ברכב פתוח. עברנו על הגשר "נהר קווי". הגשר מתנדנד ועומד להתמוטט, האנשים צורחים אך אנו עוברים אותו בשלום. עוקפים אגם עליו דייג על סירה ומקל חכה בידו. מהמים מתפרץ בשאגה כריש ענק ומפיל את הדייג וסירתו. הרכב ממשיך ולתדהמת כולם הכריש צולל והסירה מתהפכת חזרה ובה הדייג באותה התנוחה שהיה בתחילה. הרכב עוצר וכולם נכנסים לצוללת ומתקבלים בברכת המפקד. הפקודות אותנטיות כמו בצבא ונשמעות ברמקולים. צוללים ונעים בשקט בתוך המעמקים כעבור מחצית השעה חוזרים לנמל האם ויוצאים להמשך הסיור.
עולים לרכב הפתוח ונכנסים לעיירה מקסיקנית. הדרך המאובקת משובשת, צרה ומפותלת. פתאום מהשמים נפתחו הארובות והמבול החלכאשר הגענו לתחתית הערוץ ולהסתעפות ממנה עולה שביל עד האופק. מצידי השביל יש עצים, חושות וצמחיה מגוונת. אנו מבחינים ושומעים את קיר המים מראש השביל יורד בשיטפון אלינו ומפיל בדרכו עצים וחושות. שוב היושבים ברכב צורחים אך בהגיע עמוד המים עד אלינו כל המים נעלמים והעצים והחושות שנפלו נעמדים שוב. משם ממשיכים הלאה ומצד שמאל חזית של בית מעץ בתוך אחו. המדריך מכריז שכאן מצלמים את "בית קטן בערבה". זה נראה עלוב, מאחורי החזית מדליקים מדורה ודרך החלונות יש הרגשה שהבית עולה בלהבות. ממשיכים לאולפן גדול ושם מסבירים לנו את כל הטריקים שבוצעו בסרט "איטי". לאחר מכן מראים לנו עיירת בוקרים ובה מתחולל קרב אקדחים עם נפילות מגגות. באולפן אחר הראו לנו איך הולכים על הקירות והתקרה. הביקור הסתיים עם שקיעת החמה וזה היה מאלף. בלילה זה התחלתי להרדם טוב. לפני היציאה לבילוי ערב ראינו מודעה במלון שהערב יש ארוחת דגים ופירות ים במסעדת המלון. נגשנו למקום שהיה קטן ואינטימי בו שולחן ארוך ועליו דג באורך מטר, מגוון דגים ופירות ים מסודרים בצורה מרהיבה. מלאנו צלחות והתחלנו במלאכה. המלצריות חמודות וזריזות וכל פעם שהצלחת מלאה בעצמות הן מפנות אותה ושמות חדשה. אכלתי בעיקר סרטנים ולובסטרים אך הזמן קצר כי ממתינים לנו ליציאה לבילוי. בטיול הזה היו כעשרים ושבעה אנשים רובם בעלי תואר בעיקר רופאים ומעט טכנאים. הכי סימפטים היו זוג עיראקים מבוגרים שלקחו איתם את שני ילדיהם, אחד בגיל בר מצוה והשני לפני גיוס. הילדים השתלטו על המושב הקדמי מאחורי הנהג ומימין המדריך והחזיקו בידיהם בדרך קבע את הכוס הכי גדולה של קולה. הם היו מרימים את הכוס לחיים ושרים: "אלי! אלי! שלא יגמר לעולם!!". כל האנשים אחרי ששלמו סכום גדול עבור הטיול, 5670 דולר לזוג ו-450 דולר עבור ויזה ל-14 טיסות פנים ניסו לחסוך באוכל ולכן אכלו המבורגר ברשתות "מקדונלד". אני לא יודע מה האמריקאים שמים בתוך הקציץ בשר הזה אבל אחרי עשר דקות אתה שוב רעב. אילנה, אנוכי והמדריך אכלנו במסעדות איטלקיות או צרפתיות שהן היו הכי קרובות בטעם לאוכל שאנו רגילים אליו. בכל אופן ריחמתי על כל האנשים המשכילים האלה שבמקום להנות מהטיול כל הזמן חיפשו רשתות "מקדונלד" בצידי הדרכים. כשמבקשים קולה המלצר ממלא את הכוס בקוביות קרח ומוסיף את הקולה אך הישראלים מיד אומרים לו: "NO ICE! NO ICE".

עוזבים את לוס אנג'לס וטסים ללאס וגאס. העיר מלמעלה עלובה ודומה לבאר שבע. מגיעים למלון בצהרים ואנו חופשים במשך שלושת הימים שיבואו. נכנסים למיטה למנוחת צהרים ומתעוררים בערב. כאשר קרני החמה האחרונים נעלמים העיר זוהרת בשלל אורות וצבעים בחזית מועדוני ההימורים הרבים. המדריך סיפר שכל תייר משאיר בממוצע שמונים דולר ליממה. הולכים שלובי זרוע ברחוב הסואן ופתאום יוצאות שתי יפניות יפיפייות ומושכות אותי לתוך הקזינו. אילנה מושכת מצד שני ואני נקרע בין המין היפה אבל הצד היפני העדיף מנצח ואני מוכנס למועדון. היפניות מגישות לנו משקה ומאלצות אותי להמר במטבעות של דולר במכונות. תוך עשר דקות שמונים הדולר ששמתי לחוד נעלמו ואז יצאנו מהמקום מלווים במבטן המאוכזב של היפניות. נכנסנו לארוחת ערב במסעדה עם הגשה עצמית וגם שם יש מכונות הימורים בכל פינה ובמסלול התור לאוכל. האמריקאים קוראים למכונת הימורים זו "הבנדיט בעל הזרוע האחת". זקן בעל מראה מכובד לקח כנף מהערימה הענקית של כנפי עוף מטוגנים וביקש מהמלצר שהיות והפסיד את כל כספו שיאפשר לו למלא את בטנו. המלצר החזיק בזרועו של הזקן ודחף אותו בגסות מחוץ למסעדה. ככה זה באמריקה "אם אין לך גרוש, אתה לא שוה גרוש !". בניו-יורק ראיתי אנשים מוזנחים שוכבים ברחוב וההמון עוקף אותם מבלי לבדוק האם פשוט אולי לא הרגישו טוב והתמוטטו. בכל אופן אם אתה מתמוטט ברחוב אף אחד לא יגש אליך מפחד תביעה או מסירת עדות. המקומיים בלאס וגאס מאוד חביבים וכדי להכיר אותם צריך להשתמש בתחבורה הציבורית. מחציתם שחורים והם בעלי חוש הומור מפותח. בערב השני נכנסנו להצגה במלון M.G.M שזה מועדון הימורים ענק ומפואר, מלון ואולם להצגות ענקיות מיוחדות. הצגה זו רצה כבר כמה שנים ולאחר חמש שנים עדיין היא ממשיכה לרוץ היות וחברי עמוס חוגג מהעבודה ראה אותה לפי המלצתי. אני כבר מומחה בהימורים ולכן אני יכול להמר במשך יממה ולהפסיד את שמונים הדולרים המוקצבים. אני נכנס לשירותים במלוןM.G.M ואני נדהם מהעושר של המקום. בכניסה פינת צחצוח נעליים אוטומטית. בהמשך הול עם כיורים מפוארים ומדף זכוכית מעל באורך כחמישה עשר מטר ועליו הבשמים מכל הסוגים הקיימים. המשתנה בצורה של מפל מים על סלע. הכניסה להצגה עלתה שלושים ושישה דולר לכרטיס כולל שתיה חריפה וארבע כוסות שתיה קלה. ניתן גם להזמין ארוחת ערב. המלצר מושיב אותנו במקום טוב מסביב לשולחן עגול עם מפה ועליה כוסות. הוא מקבל את ההזמנות וכמו כל דבר באמריקה השירות הוא מידי. הבמה מלפנים ענקית. זמר רוק עם להקת נגנים גדולה מתמקמים מיד על הבמה והמופע מתחיל. לפי מחיאות הכפיים הסוערות בסוף ההופעה כנראה שהזמר מפורסם . מיד אחריו החלה הצגת "שמשון ודלילה" עם אריה אמיתי והסיפור מהתנ"ך קם לתחיה ללא תוספות או שינויים. אני לא מבין איך הם יכולים לבצע תעלולים כאלה על הבמה?
לאחר מכן מציגים את שקיעת ה"טיטניק". על הבמה רואים את פנים האוניה וטונות של מים ואנשים נסחפים עם הזרם. כמו כן שריפה ואנשים עולים באש. מדהים! לא מאמין! אחיזת עיניים. לאחר מכן הופעה של כמאה ועשרים בחורות יפפיות חשופות חזה במופע ריקוד ושירה. הצוואר שלי מתחיל לכאוב היות והבמה גדולה וראשי מסתובב כמטוטלת על מנת להקיף את הבמה. מהתקרה משתלשלות עוד בחורות. המופע הסופי והמדהים ביותר מראה קרב אווירי במלחמת העולם השניה. על הבמה טסים ספיטפיירים הממטירים אש ממקלעיהם. מטוסים נופלים עטופים בלהבות. המופע היה מהמם.

למחרת קמנו מאוחר והמשכנו את טיולנו בבתי הקזינו השונים. באחד מהם היתה מכונת הימור בעלת שוקת באורך שני מטרים. ההימורים במכונה זו הם במטבעות של אחד דולר בלבד. באחרים אפשר גם בחמישה סנט. ליד המכונה זוג אמריקאים בגיל העמידה מהמר ומסביבם הרבה אמריקאים ממתינים ומעודדים. פתאום מהמכונה יוצא זרם מטבעות של דולר. הקהל צורח, כולם מתלהבים וקופצים משמחה כאילו הם הם הזוכים. אחת הדיילות מיד מגיעה עם שק בד ועוזרת לזוג לאסוף את השלל עד שהמכונה מפסיקה לפלוט. היא הודיעה שהזכיה היא של עשרת אלפים מטבעות. שני גברתנים הגיעו והרימו את השק לעבר הקופות על מנת להחליף את הזכיה במזומנים יותר נוחים. באחד המקומות מצאנו מכונת הדפסה המוציאה עיתון יומי לפי דרישת הקונה. הזמנתי עיתון בו מאמר ראשי שהמשטרה מחפשת את הפושע המסוכן עמוס גני. כאשר חזרתי ארצה מסרתי את העיתון כמתנה לחברי עמוס.

למחרת נסענו לנהר הקולורדו לביקור במפעלי החשמל הגדולים ביותר. לידם אגם ענק המזרים את מימיו מסכר. המים תופסים תאוצה בגלל הפרש גבהים של עשרים מטר ומפעילים שורה של טורבינות ליצור חשמל. חוזרים ללאס וגאס ומשם טסים לצד המזרחי, לאורלנדו. בערב מבקרים במועדון מחוץ לעיר. המקום בנוי מארבעה מועדונים. אחד עם הופעות ג'ז, השני שירי קאנטרי, השלישי מוזיקה קלאסית והרביעי מוזיקה לריקודים. הכניסה בתשלום ואתה מקבל כובע מיוחד מקש וכוס גדולה של בירה. הכי מרתק היה במועדון לשירי הקאנטרי. אולם מלבני גדול ומסביבו למעלה פרוזדור עם מעקה מעץ כמו בבתי השעשועים מסרטי המערב הפרוע. הזמרים הופיעו למעלה בפרוזדור וכל יתר השטח תפוס עד אפס מקום באמריקאים שמחים, כולם שרים והנשים צורחות ומרימות חצאיותיהן מהתרגשות. אחרי ערב מיוחד ומאלף זה חזרנו למלון.

למחרת ביקור ביורודיסני. התחלנו עם הדברים הקלים. מערת ההפתעות שזה שיט בתעלה מתחת לאדמה ומשני הצדדים בובות וחיות נעות מעולם האגדות. אחרי זה שיט בספינה בתוך ג'ונגלים עם חיות בתנועה הכל מפלסטיק. נכנסנו לאולם קולנוע והתישבנו בכסאות נוחים כאשר כל אחד קיבל משקפיים עם מסגרת קרטון. צפינו בסרט תלת מימדי עם אפקטים מפחידים. ההרגשה היא כאילו שאתה משתתף בסרט. וכששחקן זרק בקבוק כל הקהל צעק והתכופף, או כאשר רכבל מעל הרים נפל לתהום כולם צרחו מפחד. ראיתי במרוקו בעיר פס סרט כזה אך התופעה נעלמה כנראה בגלל העלות הגבוהה של יצירת סרט תלת מימדי. בסוף הסרט כל האולם עם הכסאות החל לזוז ונעצר כאשר הגיע מול מסך אחר. הקהל התבקש להוריד את המשקפיים. הפעם ההרגשה היתה מוזרה היות והשדים מהסרט כאילו יצאו מהמסך וריחפו מעל ראשך. האנשים ניסו לנגוע בדמויות העוברות מעליהם. התור למופע הדובים בשירי קאנטרי ארוך מאוד היות וזו ההופעה המומלצת ביותר. אילנה רעבה וקניתי לה צלחת גדולה של סלט ירקות מקושטת בעלי חסה. כאשר אילנה תקעה את המזלג בעגבניה התברר שבתחתית שמו רוטב דומה לצואה וגם הטעם שלו בהתאם. בכלל כאן יש אלפי רוטבים ואם אתה לא מכיר כדאי להתרחק מהם. אילנה זרקה את הצלחת בפח והסתפקנו בהופעה שהיתה באמת יפה. משם נכנסנו לאולם קולנוע עם מסך עגול שלוש מאות ושישים מעלות וראינו סרטי טבע וסרטים המראים את אמריקה המיוחדת. למעשה אם מכונית מרוץ נסעה שמעת את הרעש שהתגבר ככל שהתקרבה או נחלש כאשר התרחקה אותו הדבר העין עקבה אחרי המכונית כאשר אתה מסובב את גופך עד שהמכונית נעלמת. באולם אין מקומות ישיבה כך שכולם עמדו. נכנסנו לרכב חלל SPACE MONTAIN, כלי רכב בעל שני מושבים הננעלים על יושביהם. במשך כל המסע אילנה תקעה את ציפורניה בזרועי וצרחה. אתה למעשה בחללית הנעה בין כוכבים במהירות מסחררת. בקטעים מהמסע אתה מרגיש כמו בנפילה חופשית. כל זה בתוך חלל שחור עם כוכבים וחלקי סלעים מטאוריטים הנעים לעברך במהירות. סוף המסע היה עליה מסחררת לכיוון השמש, היתה לי הרגשה כאילו אני עולה לאלוהים. ביציאה כולם אילמים עם עיניים עצומות עקב השמש המסנורת. אילנה כמו כל האחרים היתה לבנה כמו סיד ומאז לא הסכימה להכנס לאף מתקן. אני מאוד נהנתי מזה ואם היה זמן הייתי מוכן לחזור על אותה חויה. ניגשנו לרכבת הרים ואחת הנשים מערד שבעלה סובל מלחץ דם הצטרפה אלי. הרכבת עם קרונות פתוחים בהם שני מושבים החלה להאיץ את מהירותה כאשר היא עוברת בין סלעים הזזים ועומדים ליפול. כמו כן מדי פעם הסלעים משני עברי המסילה מוחזקים ע"י קורות עץ עבות שיש לך הרגשה שהם יערפו את ראשך היות והם ממוקמים נמוך. הבחורה התכופפה למטה ועם שתי הידיים חיבקה את רגלי. כאשר הרכבת נעצרה היה לי קשה לשחרר את עצמי מאחיזתה. לא יכולנו לבקר בכל הביתנים וכבר ערב. בשעה עשר בלילה החלה תהלוכה מרהיבה של כל בובות דיסני.

למחרת ביקרנו ב"אפקוט" שזה מתחם ענק של ביתנים המציגים את כל נושאי המדע המודרני והעתידי. בכניסה מזרקות הפלא. כאשר הראשונה מתיזה שפריץ מים על השניה, האחרונה מופעלת ומפעילה את הבאה אחריה וכך הלאה. זה נראה כמו מים מרקדים. יתר הביתנים מענינים וחבל שאין את הזמן והכוח להתעכב וללמוד את כל פלאי היקום. המעניין ביותר היה עולם המחר בו מוצגים התא המשפחתי עם רכב קטן חללי והמשפחה הקטנה חיה בתוך בואת פלסטיק כאשר היא מגדלת את כל תצרוכתה בתוך חממות קטנות שהן גם עשויות מבואות פלסטיק.

מיאמי

למחרת ביקרנו ב"קייפ קנדי" שם ראינו את התפתחות רכבי החלל וגם ראינו את החללית שהגיעה לירח. אחרי זה ביקרנו במוזיאון הימי. בערב קיבלנו צלצול מחני והיא מסרה שהבורסה התמוטטה והבנק שואל מה לעשות עם מניות הבנקים שברשותי. מסרתי לה לא לעשות כלום ואין לה מה לדאוג. כל חברי הקבוצה התרגשו כי לכולם היו מניות בנקים ונהנו מהעליות המתמשכות שהיו במשך חודשים ארוכים לפני ההתמוטטות. רובם התקשרו לבנק ונתנו הוראת מכירה. במשך כל יתר הימים דברו וקיטרו רק על זה. המזל שלי שלא מכרתי ואחרי שש שנים הכסף הזה ממש העשיר אותי.

מאורלנדו טסנו לושינגטון. עיר שקטה ויפה אשר רוב תושביה כושים. ביקרנו בקפיטול, במוזיאון התעופה ובעוד אתרים שכל תייר חייב לראות. משם נסענו לניו-יורק וביקרנו בעוד מקומות בדרך. בעוד יומיים של קניות בניו-יורק הקבוצה חוזרת לישראל אחרי שלושים ושלושה ימים. אנחנו נשארים כי תכננו לשהות ארבעים וחמישה ימים. בטיול קנינו ויזה לשתים עשרה טיסות פנים אך השתמשנו רק בשמונה. הגענו לשמעון בן אחותי ומשם תיכננו את המשך הטיול. טסנו לשיקגו לבקר את חברי צובלי מהצבא. הוא בא לשדה התעופה עם אשתו ועבר דרך מסעדת "רפי" שבעלה צעיר יהודי ממרוקו אשר ירד מהארץ. קבלנו ארוחה כלבבנו אשר לא זכינו לכמוה במשך כל הטיול. היינו יחידים במסעדה ולשאלתי צובלי אמר שהאמריקאים לא יודעים לאכול וגם לא יודעים להתלבש כך שהעסקים אצל רפי חלשים. צובלי לא השתנה הוא כרגיל מלא מרץ. בבוקר הוא מעמיס את הטנדר בכלי גינון, לוקח כמה מקסיקנים ומשאיר כל אחד בגינה פרטית עם הוראות. לאחר מכן הוא נוסע לאוניברסיטה ללמוד. היום הוא בעל שני תוארים ומרצה באותה אוניברסיטה. עסק הגננות ממשיך באינרציה משלו והעסקים פורחים. את הקפיצה הגדולה קיבל בירושה מערירית אשר טיפל בה במשך כמה שנים מטוב ליבו אך היא בכל זאת החזירה לו בגדול ע"י זה שהורישה לו את דירתה הגדולה. אחרי שלושה ימים של מנוחה ואכילה אצל צובלי אנו ממשיכים הלאה לעבר מיאמי וזאת למה ?.

הסיפור החל בשנות השבעים. באחת הנסיעות לנואיבה הקמנו את אוהלנו בשעות הערב. שכנים עזרו לנו כי צריך לפחות ארבעה אנשים על מנת להקים את האוהל הזה. כמובן שהאוהל תוכנן על ידי ונתפר על ידי אחותי. השכנים היו מתל אביב והם באו לדוג. הם כיבדו אותנו בדגים. במקומות כאלה מרוחקים אתה פוגש אנשים נפלאים ואחד מהם אשר פגשנו היה מיכאל טישל. זו היתה הפעם הראשונה שלו בקמפינג ולכן הוא לא היה מאורגן. אמצנו אותו יחד עם אשתו ושני ילדיו. הוא למעשה התאהב בנו ולכן הקשרים בין שתי המשפחות התהדקו והתפתחו. הבחור דומה לגולית, גבוה, בריא בוגר השייטת (הקומנדו הימי). לאחר שחרורו עבד ונהיה חבר אגד. בתום מלחמת ששת הימים ירד עם חמו לטסה ושם הקימו תחנת דלק. הכספים זרמו ופרנסו בכבוד ארבע משפחות, כלומר חמו שתי בנותיו הנשואות ובנו אשר גם הוא נשוי. עם פינוי סיני כל משפחה קבלה כשמונים אלף דולר פיצויים שזה סכום גדול באותם הימים. אחרי פינוי סיני למיכאל לא היה מה לעשות וכל פעם שבאנו אליו הוא פיזר כספים. חוץ מזה היו לו שתי דירות בנתניה. הוא למד טיס וכל פעם שהגענו לנתניה הוא היה מטיס את הבנות ואותי. יעל היתה מיד נרדמת במטוס ומתעוררת רק בנחיתה. הוא היגר לארה"ב ומאז לא שמענו עליו. ידעתי רק שהיתה לו כוונה להקים תחנת דלק וסיכה ולידה מסעדה. אחרי כעשרה ימים בטיול בארה"ב הוא התקשר אלינו למלון וביקש מאתנו לבוא לבקרו בסוף הטיול. הוא התקשר אלינו הביתה וחני מסרה לו את תוכנית הטיול עם שמות בתי המלון והטלפונים שלהם. כל ערב הוא התקשר אלינו בכל מלון ששהינו. טסנו למיאמי והוא לקח אותנו משדה התעופה ל"לודרהיל" המרוחקת ממיאמי כשעה נסיעה. ליד הבית עמדו חמש מכוניות מרצדס חדשות ומכונית אמריקאית גדולה "ביואיק". הם גרים בבית קרקע עם דשא היורד בשיפוע לנחל שהעיריה חפרה. בחוץ מסתובבים ברוזים העושים את צרכיהם בכל פינה ובאים ברוב חוצפתם עד דלתות הזכוכית של הסלון ומנקרים בהן כדי לבקש אוכל. העיר נמצאת בקרבת קו המשוה ולכן יורד מבול מהשמים לעתים קרובות. אך ראו פלא אחרי שיטפון כזה לא תמצא אף שלולית היות ומערכת הניקוז בנויה בחוכמה. הכביש נמצא במפלס אחד ומעליו הבתים ושניהם מתנקזים לנחל מאחור. הבניה כאן קלה וזולה. קוטג' של מאה ועשרים מטר הכולל את כל האביזרים כמו מכונת כלים, מכונת כביסה, מקרר, תנורים, מזגן ועוד. בחצר יש גינה מוכנה עם עץ דקל גדול. לשכונה כזו יש גם בריכה צמודה וגנים סביב לה. כל זה הוא רכוש הדיירים. כל זה אפשר לקבל בשלושים ושישה אלף דולרים כאשר המקדמה היא ששת אלפים והתשלום החודשי הוא של שש מאות דולר. אין צורך בערבים אך אם פגרת בתשלומים אתה מקבל אזהרה מהבנק ולאחר מכן מביאים משאית ומפנים אותך. לאחר שהבנק מוכר את הדירה אתה מקבל את ההפרש או שאתה נתבע אם ההפרש הוא שלילי. מיכאל הגיע לכאן עם האח של אשתו ומשפחתה, אח זה קנה עם הכסף בית קפה בו מגישים עוגות "דונלדס" אשר אופים אותם במקום והאמריקאים אוהבים אותם. לפני היציאה לארה"ב מיכאל ביקר בשויץ אצל דודו והביא משם שעוני צלילה עם מד עומק הוא הציע לי להיות סוכן ולמכור את השעונים. לקחתי ממנו חמישה בשמונים דולר כל אחד. אחד מכרתי לג'נו יעקוב בחור מהעבודה, שניים מכרתי לחיים שטיינר ושניים נשארו אצלי, אחד לאיריס ואחד לי. באחד הטיולים הייתי מחזיק את הבנות בבית השכי ועוזב אותן לגלישה מהירה במגלשת המים באוג'ה. אחת הבחורות השמנות מטיול שהגיע בקשה ממני להחזיק אותה כמו שאני עושה לבנותי אבל כשעזבתי היא לקחה אתה את השעון. נשארנו עד שאחרון המטילים עזב וחיפשנו בבריכה בתחתית המגלשה עד שהחשיך אך לא מצאנו את השעון היקר. השעון שלי כבר בן חמש ועדיין לא החלפתי את הסוללה וכל המכות שהוא קבל לא קלקלו אותו. בקשתי מאיריס שתתן לי את שעונה אך גם אותו אבדתי כאשר נפלתי מהגלשן בים אילת ולא הצלחתי למצוא אותו בחצי יום צלילות במקום.

לי וגם לאילנה לא היה נעים אצל הטישלים, לא היה לנו נוח. הוא הביא איתו גם את חמותו לאחר שבעלה נפטר כך שהיא גרה אצלם. מיכאל לא קנה תחנת דלק כפי שהוא תכנן אך עם הכסף הוא הביא חמש מכוניות מרצדס מגרמניה על מנת למכור אותן ולהפיק רווח של חמשת אלפים דולרים מכל אחת. אך משרד התחבורה האמריקאי דרש ממנו שינויים ברכב לפי סטנדרט הבטיחות האמריקאי וזה עולה מעל חמשת אלפים על כל מכונית. בכל אופן הגעתי אליהם כאשר רק מכונית אחת יכלה לנסוע. על מנת שיוכל לשהות במדינה הוא רשם את בנו בכורו ללמוד טיס והוא גם כבר הספיק להוציא רשיון טיס לסילון. הילד הקטן שנולד להם קראו לו יהונתן על שמי והמסכן בן השנתיים בילה משש בבוקר עד שש בערב בגן. הילד נקשר מיד אלינו ולא רצה למוש מקרבנו. לא היה לנו נעים להיות אצלם היות ואנחנו לא רגילים לנורמות כאלה. כל העבודות בבית הוטלו על הבן הבכור. הוא היה מכין את הקטן לגן, לאחר מכן מטפל באחותו בת השבע לקראת יציאתה לבית הספר ולאחר מכן כביסה, קניות, ניקיון ומטבח. אנחנו בלינו כל הזמן בחוץ בטיולים ואכלנו במסעדות והוא לא נתן לנו להוציא אגורה. האשה לבושה לפי האופנה האחרונה והם חיים בפזרנות אך המקרר ריק ולהורים לא אכפת מהילדים. מיכאל נתן לי את המכונית האמריקאית לשימושי האישי. בהתחלה פחדתי לנהוג בה היות והחלק הקדמי ארוך מאוד, ההגה קטן ויש בה את כל האוטומציה האפשרית אבל אחרי כמה זמן היה כיף לנהוג בה. ביקרנו בפארק התוכים הכי גדול במדינה ובכל מיני מקומות בסביבה.
ביקשתי ממיכאל שיקח אותי לבקר בשמורת הטבע "אברגלדס" שגודלה כמה פעמים מדינת ישראל ובה צמחיה צפופה וביצות לרוב. בתוך הצמחיה הזו חיים כל מיני חיות ובביצות תנינים. מיכאל אמר שלא איכפת לו אבל לא אוכל להנות היות ויש יתושים אכזריים בכמות כזו שלא ניתן לסבול. הוא הציע להשכיר מטוס וסיור של שעה מעל יספיק. ביום שבת הוא לקח אותנו לבקר את חברו, ישראלי לשעבר ואיש עסקים. החבר גר בוילה עם בריכה פרטית וגינה עמוסה צמחיה כמו ג'ונגל בזעיר אנפין. מיכאל הסביר לי שגם הוא בונה וילה והוא אפילו לקח אותנו לראות והיא היתה כמעט גמורה. החבר של מיכאל נשוי עם ילדים וגם הוריו גרים אתו. הרגשתי שהוא עצוב וגם מודאג. שאלתי את מיכאל והוא הסביר לי שהוא לוה כשני מליון דולר ושכר מטוס אשר מיכאל הטיס לברזיל ושם הוא קנה נעליים עם הכסף. לבחור יש בית מסחר ענק במיאמי בו הוא מוכר נעליים בסיטונאות. הוא התחייב להחזיר את ההלואה במועד מסוים אך היות ולא הספיק למכור את הנעליים יש את כל הסיכויים שבשבוע הבא הבנק יפקיע את כל רכושו על מנת להחזיר את ההלואה. אחרי הארוחה הדשנה וכמות הגונה של עארק נסענו לבית המסחר של הבחור ומיכאל אמר לי שאקח נעליים כמה שאני רוצה כי בשבוע הבא ממילא הבנק יקח את הכל. בחרתי שלוש זוגות למרות הפצרותיו שאקח עוד. לאחר מכן נסענו לשדה התעופה ולשאלתי מיכאל אמר "הבטחתי לך סיור מעל ה"אברגלדס". ראיתי שאין טעם להתוכח איתו כי הוא היה שיכור. מיכאל נגש לאחראי בשדה וביקש לשכור מטוס קל. הבחור ענה שאין לו מטוס ודבר כזה צריך להזמין מראש. מיכאל תפס במותניו של הבחור בידו הימנית הרים אותו מעל הקרקע ועזב אותו. הבחור מיד הצביע על פייפר בשדה ונתן את אישורו. נגשנו למטוס, אילנה וגם אשתו של מיכאל לא הסכימו להצטרף. מיכאל עלה לתוך התא ומסר לי הוראות לבדיקת תקינות ההגאים. עליתי והתישבתי לידו. הוא סיים את הבדיקות וקיבל הוראות טיסה והכונה למסלול ההמראה אחרי שמסר לשדה את מסלול הטיסה ועוד כל מיני מושגים שלא הבנתי. קצת פחדתי כי הוא היה שיכור אבל לא היתה אפשרות לסגת. המראנו ותוך זמן קצר היינו מעל ה"אברגלדס" הכל נראה ירוק צפוף עם כתמים מבהיקים של מים. ביקשתי שינמיך אך גם כך לא ראיתי כלום. כעבור רבע שעה בקשתי ממנו לחזור היות ולא ראיתי כלום. מיכאל הפנה את המטוס לעבר מיאמי מעל המארינה ויתר המקומות. לאחר כשעה חזרנו ונחתנו בשלום. אילנה שמחה שהכל עבר בסדר.

במשך שהותנו אצל מיכאל כל ערב דברנו בטלפון ללא הגבלה עם הבנות בארץ. אני יודע שהשיחות עולות הרבה כסף אך מיכאל לא דאג והפציר בי להתקשר למי שאני רוצה. התברר שהוא קנה כמו כל המקורבים הישראלים בסביבה טלפון מיוחד מבחור צעיר ישראלי באלף דולר. הבחור היה מוסר לצרכנים שלו קוד וע"י כך אפשר להתקשר על חשבון חברות גדולות לכל קצווי עולם. כמובן הישראלים הגזימו. מדי חודש היה מוסר לכל בעלי הטלפונים קוד חדש. לאחר חיבוקים רבים נפרדנו בשדה התעופה וטסנו לניו-יורק. שמעון קבל אותנו בשדה ולאחר יממה טסנו חזרה ארצה. הבנות המתינו כולן לבואנו. הפעם לא התבלבלתי במכס כי הבאתי רק מתנות לבנות. בחור צעיר מהקבוצה ממוצא רוסי פגש אותנו כאשר חיפשנו את המזודות. הוא פנה אלי בלחישה ושאל איך הוא יעשה על מנת לעבור חלק ולא להתפס במכס כי הוא הביא הרבה דברים. אמרתי לו שיתנהג כאילו שאין לו כלום במזודות. שמתי לב שהבחור דוחף עגלה עם שלוש מזודות ומסחכל כל הזמן לצדדים ולאחור. איש מכס נגש לעזרתו והוביל אותו למסלול האדום. בשבוע הראשון בבית שלחתי מכתב ומתנה למיכאל אך כל תשובה לא הגיעה. המכתב השני גם היה ללא מענה. פניתי לשמעון דהן בן אחותי בניו יורק ונתתי לו את כל הפרטים היות וגם טלפונית לא קבלתי תשובה. שמעון לא הצליח להשיג קשר אך הצליח להתקשר לאח בעל הבית קפה אשר מסר לו שהוא לא יודע כלום. לאחר כחצי שנה קבלנו טלפון מבחור מתל אביב אשר הסביר לנו שהוא האיש שסיפק את הטלפונים המיוחדים וביקש שנפסיק לחפש את מיכאל כי זה מסכן אותו. צובלי הגיע ארצה לביקור וסיפרתי לו את הכל על מיכאל. הוא סיפר לי שהוא מכיר את הבחור היות והוא כעת גר בשיקגו והוא בעל שתי מוניות. התברר שהפרשה התפוצצה ונעצרו כמה בחורים. מיכאל היה בבריחה מתמדת עד שהגיע לשיקגו. למרות זאת הוא נתפס, כל רכושו הופקע והוא התחיל מבראשית בשיקגו.

סיוון

אילנה שוב בהריון. היות והיא מעל גיל שלושים וחמש היא קיבלה המלצה מאחת האמהות לעבור בדיקת מי שפיר. נסענו לבית החולים הדסה בירושלים. לאחר שמילאנו שאלון ארוך על קורות המשפחות מהבחינה הרפואית הוכנסנו לחדר הבדיקה. אילנה הושכבה על מיטה, הרופא מרח את בטנה הטפוחה בשמן וכשהעביר את הגשש על הבטן ראינו את העובר על המסך. הוא לקח מזרק גדול והחדירו בזהירות לבטנה. אני כמעט צעקתי והייתי מוכן לזנק על הרופא. כאשר הוא משך את הבוכנה היו בתחילה טיפות דם וזה מאוד הפחיד אותי כי חששתי שהוא פגע בעובר. מההתחלה התנגדתי לבדיקה זו ואמרתי לאילנה שעדיף שהכל יהיה טבעי כמו בלידות הקודמות. "תזכרי מה שקרה לחברים שלנו מקיבוץ חצור. אחרי חמישה בנים הם רצו בת ואורית עברה טיפולים. נולדה להם בת אך היא נפטרה כעבור חודש". כעבור שבועיים צלצלו מהדסה ומסרו שתוצאות הבדיקה הם שליליות והכל כשורה. הם שאלו אם אנחנו רוצים לדעת את מינו של העובר. עניתי שלא כי אין צורך היות ואני יודע ויש לי כבר ארבע כאלה בבית. חוץ מזה עדיף שזה יהיה כמו שאני קונה כרטיס מפעל הפיס. בונים ארמונות במשך השבוע, חולמים דברים נפלאים ובסוף השבוע הכל מתמוטט. אך האכזבה נמשכת זמן קצר עד קנית הכרטיס הבא. כעת זה כמו שיש בכיסי כרטיס שאת פרעונו אגבה בעוד שלושה חודשים. סיוון נולדה במזל טוב בחמישי לחודש העשירי 1979. היא נראית כמו חני. היא שמאלית ופדנטית בלבושה כמו אחותה. במשך השנים כאשר אחיותיה עזבו את הבית היא החלה לעשות לנו צרות. יתכן שהיא בודדה ופער הגילים בנינו מקצין את היחסים וחוסר התקשורת. אבל אני שומע מהרבה חברים שגם להם יש אותן הבעיות עם ילדיהם בגיל הטיפש עשרה. לאמא שלי חנה יש שוב תינוקת חמודה בבית והיא גם מטפלת בה כמו שהיא עשתה עם עומרית. אני חושב שהיא אוהבת יותר את עומרית. אמא הוזמנה לעבור את השבת אצל אחותי שושנה. בשתים עשרה בבוקר בשבת קיבלתי טלפון מאחותי שאמא לא חזרה מבית הכנסת. חיפשנו בכל חצרות הבתים בסביבה, הגענו לביתו של רב בית הכנסת ותיארנו לו את אימא אך הוא הודיע שהוא לא ראה אישה כזו בבית הכנסת. נסעתי לחדר המיון בסורוקה וגם שם אמרו לי שלא הגיעה להם אישה כזו. הודעתי למשטרה ורק בשעה ארבע אח"הצ הם התקשרו אלינו לבוא לבית החולים. התברר שאמא יצאה מהבית לעבר בית הכנסת כבר בשעה שש בבוקר. שכן מהבנין ממול ראה מהחלון אישה נשענת על כנף מכונית ויורדת למצב ישיבה. הוא הזעיק את שכנו הרופא ויחד הם לקחו אותה לחדר מיון. הרופא שקיבל אותה, רזה וגבוה וחובש כיפה סיפר לי שהיא נפטרה משבץ מוחי איך שהגיעה לבית החולים. היא תמיד התפללה לאלוהים שלא תסבול בימיה האחרונים ובעיקר שלא תיתן לקרוביה לסבול. ואכן אלוהים שמע את בקשתה והיא מתה מות קדושים ביום שבת בשנת 1980 בדרכה לבית הכנסת. את התכריכים הביאה איתה עוד ממרוקו. אשה אחת מחברותיה עוד מספרו ניהלה את טכס תפירת התכריכם והקינות על הנפטרת. כל הקרובים הגיעו לביקור התנחומים וכנהוג בעדתנו הביאו חבילות סוכר או שמן אשר הספיקו למשך שנה לאחר מכן. בעיירה ספרו האבלים ישבו ברצפה והקרובים או השכנים היו מביאים אוכל מבושל ומגישים לאבלים ודואגים לניקיון או לכל דבר שהאבלים זקוקים לו. בתום שבעת ימי האבל מגישים ארוחה חגיגית אחרי תפילת ערבית ואחרי שהרב נותן דרשה ומשבח את מעלותיו של הנפטר. למחרת בבוקר עולים לבית הקברות וגם שם מגישים ארוחה. חוזרים הביתה והרבי מוציא את בני המשפחה מהאבל. לאחר חודש שוב תפילת ערבית ולאחריה שוב ארוחה חגיגית. לאחר תום השנה שוב אותם הטכסים. מאז בכל שנה נפגשים כל האחיות בבית הקברות ולאחר מכן עורכים ארוחה קלה בביתה של שושנה.

סיוון גדלה והיתה תלמידה טובה ביסודי. בתיכון החלו הבעיות ומה שענין אותה היה הקליפים והבילויים עם החברים. היא עברה קורס צלילה וחשבתי שהיא תתאהב בים וזה ימלא חלק מזמנה. היום ברור לי שהיא לא תעבור את בחינות הבגרות וזה חבל. אני מקווה שרק יהיה לה טוב ואני בטוח שהיא תחזור לעצמה אחרי הצבא כי יש בה יסודות טובים.

להבים

בראשית שנות השמונים הוצעו שטחים לבניה כפרית במיתר. עמוס גני ועמית אפרים חברי מקמ"ג נרשמו. כעבור שנתיים הוצעו שטחים בלהבים. גני וגם עמית מכרו את השטחים במיתר. גני נרשם ללהבים ועמית קנה וילה בעומר. החיים באיזור כפרי תמיד קסמו לי, גינה גדולה מלאה עצי פרי, פרחים וירק. נרשמתי לשטחים בלהבים והייתי צריך לשלם כשמונת אלפים דולר בעשרה תשלומים. האהבה לחיי כפר התחזקה אחרי מלחמת ששת הימים ויחד עם כמה חברים מהעבודה ניסינו למצוא מושב להתישב בו. חברי חיים שטיינר שחי בין המושבניקים במושב מעבואים אמר לי שאני אעשה טעות חיי אם אלך למושב. לאחר בירור האפשרויות ובדיקת רמת החינוך במושבים ירדתי מהרעיון. גם יעקוב בן טולילה הרחיק אותי מהרעיון לאחר שראה את תלוש משכורתי. לאחר ההגרלה כל מי שנרשם זכה. בחרתי את השטח בין האחרונים בחלקה דרום מזרחית המורמת מהכביש כמטר וחצי. השכן מויאל פרוספר, טכנאי בנין אשר עבד בחברת "רסקו" החל לבנות לבד יחד עם אחיו שרלי אשר זכה בשטח לידו. כל זמן פנוי היינו הולכים לבקר בשטח שלנו ומתכננים איך יראה הבית. ביקרנו בכמה וילות ולבסוף התחלתי לתכנן על הנייר. אילנה לא מבינה את השרטוטים ולכן אני בונה מקט מקרטון ביצוע, מוסיף חלונות כי אילנה לא רוצה שיהיה חשוך כמו בבית ברחוב הכותל. כעת זה לא קשה וסכין החיתוך עושה את המלאכה בדקה. כל יום מתדיינים על גודל החדרים והמיקום של כל דבר. בתחילה תכננו בית של מאה ועשרים מטר מרובע אך לבסוף יצא מאה שבעים ושלושה. אני מוסיף גם ריהוט לחדרים לפי קנה מידה כך שנוכל לראות אם גודל החדר והסלון או המטבח מתאימים. שוב עם סכין חיתוך אני מזיז קירות. הערות החברים והקרובים גם הביאו לשינויים קלים. לבסוף אחרי חודש שלא היו הערות ובקשות הוחלט ללכת על המקט. נגשתי לשרטט שעבד בקמ"ג בשם משה לוי והוא הוציא מזה את השרטוטים המתאימים. הבעיה העיקרית היתה שאילנה לא רצתה שנמכור את הבית ברחוב הכותל בבאר שבע ותהיה מוכנה לכך רק אחרי שתראה שהבית בלהבים כבר גמור. זה הגביל אותי עקב חוסר מזומנים וכך כל פעולה נעשתה בחישוב ובחסכנות מדויקת. עם השרטוטים נגשתי למהנדס נוביק נתן ז"ל אשר הוציא את יתר השרטוטים וחישובי הכמויות. הייתי במשא ומתן עם קבלן עזתי ולפני שחתמתי איתו על חוזה הבניה יצאתי למילואים. שם בין כל חברי הפלוגה כל אחד שופך את ליבו וכמובן גם אני. אחד החילים חשמלאי במקצועו התחבר למנהל בנין מקצועי ויחד הקימו חברת בניה בשם א.ר. הוא אמר שאמנם אצלו זה יעלה לי קצת יותר אבל אני אהיה בטוח שאגמור לבנות בזמן. הוא הסביר שהקבלנים הישראלים מתכוננים לא לתת לקבלנים מהשטחים להכנס ללהבים. בקיצור הוא שכנע אותי לקחת אותו לבנית הוילה. אחרי המילואים הוא לא עזב אותי עד שחתמתי אתו את החוזה לבנית השלד לוילה. לא הייתי שקט ולא הייתי שלם עם ההחלטה הזו. היום אני יודע שעשיתי טעות. מבחינת הכספים הסכום שקבלתי ממניות הבנקים היה מספיק להתחלה. בראשית שנת 1987 הוחל בחפירות ולפני יציקת הפלטות כתבתי ברכה על קלף אשר סגרתי בפחית וצירפתי אותה ליסודות באיזור מפתן הכניסה. מהפלטות יצקו עמודים, חגורות תחתונות, המשך לעמודים וגמרו את הטפסנות לגג של הקומה הראשונה. הצרות החלו כאשר הקבלן רצה לצקת ביום גשום ולמרות מחאותי הוא יצק. בגמר היציקה נשארו ברזלים בשטח. הוא הסביר לי שהמהנדס הכניס כמות כזו גדולה של ברזל עד שלא ניתן להכניס את הבטון. לכן הוא הוריד מהברזל לפי הבנתו. הקבלן רצה לפרק את הטפסנות אחרי שבועיים ונלחמתי אתו היות והבטון עדיין היה רטוב וידוע שבחורף מפרקים את העץ אחרי שלושים יום. אחרי שלושה שבועות הוא בכל זאת פירק את העץ כדי להשתמש בו בבניה אחרת. הודעתי למהנדס על הברזל העודף והוא נורא כעס. הוא עשה חישובים ולקח תוספת כספית על זה. הוא הסביר לי שאני צריך להעמיס את הגג בכך וכך טונות, לתלות משקולת על התקרה ולמדוד במשך שבועיים את המרחק בין קצה המשקולת לנקודה יציבה ברצפה כמו קורת בטון. בקיצור הוא רצה שאבדוק שהגג אינו שוקע. הרמתי בלוקים על הגג במשקל המבוקש ועשיתי את המדידות במשך שבועיים. למזלי לא היתה שקיעה. מדדתי את הגובה של הקומה הראשונה והתברר שבמקום 3.10 מטר יש 2.90 הדבר הזה הרתיח אותי והודעתי לקבלן שיפסיק את הבניה. הגובה הזה היה דרוש כדי שהשירותים אשר מתוכננים מתחת למדרגות יהיו בגובה נורמלי. היום רואים שהשירותים נמוכים והם מהווים בעיה למי שקומתו גבוה מעל לממוצע. התברר לי שהפלטות שהוא חפר היו גדולות מהמתוכנן. כמות הביטון המחושבת לא התאימה למה שהיה דרוש וזה כמובן על חשבוני היות ואני משלם לו רק על העבודה וכל החומרים על חשבוני. לא רצינו ללכת לבית המשפט ולקחנו בתור בורר את המהנדס שלי והוא כמובן לקח עוד כסף ממני ומהקבלן. לבסוף הוא החליט לטובתם והם יצאו מהענין ללא נזק. לא הסכמתי שימשיכו לבנות והם קבלו ממני את הכסף שהתחיבתי לשלם בהתאם לבניה. מרגע זה כאשר יש לי את היסודות של הקומה הראשונה והרצפה של הקומה השניה נהפכתי לקבלן של עצמי. בתקופה זו האינפלציה דהרה וכל מי שקיבל כסף נפטר ממנו במהירות על ידי קנית חומרים. אני כמו כולם קניתי בלוקי איטונג ודוד שמש בסכום של שלושת אלפים דולר מהספק יחזקל באום ואמרתי לעצמי שאמשוך את האיטונג ויתר הדברים כאשר אצטרך. בתקופה זו באום מכר בכמויות אדירות והרישום של המשלוחים היה כושל כך שהקבלנים רימו אותו והביאו אותו למצב של פשיטת רגל. הלכתי לברר והפועל שלו אמר לי לקחת צבע היות וזה מה שנשאר. אני בטפשותי לא הסכמתי ויום אחד החנות נסגרה ובאום וילדיו עזבו את באר שבע. תבעתי אותו למשפט ועד היום לא קבלתי אגורה היות והמעט שניתן להציל לקחו קודם הבנקים. היום שמעתי שהילדים שלו פתחו עסקים אחרים בתל אביב. העסקתי בנאי מקצועי ויחד אתו הרמנו בלוקים לשתי הקומות. עם העבודה בקמ"ג ובנית הבית שעות העבודה שלי היו מתארכות לשש עשרה שעות ויותר. השכן פרוספר עזר לי מאוד בעצות מקצועיות. העסקתי באופן קבוע פועל בדואי מרהט בשם חליל והוא ליוה אותי עד סוף הבניה. יחד יצקנו את הקורות לקומה העליונה ובבנית הגג נפלתי מהסולם ושברתי יד ימין בחיבור האמה. הוא לקח אותי לחדר המיון ורק כאשר הייתי מגובס הוא צלצל לאילנה. העבודה הואטה עד שהבראתי והפעם הייתי יותר זהיר. השלד גמור. יצקתי את הרצפה הצפה בקומת הקרקע. קבלן יהודי מקצועי ריצף לי את הבית עם הרבה כאב. נאמר לו שאת הבלטות עם הנקודות השחורות להניח בצדדים ובפינות אבל הוא הניח איפה שבא לו. הקבלן למוזייקה התחיל את העבודה ונעלם לבלי שוב. המשכתי לבדי את העבודה. התחלתי ללמוד נגרות מבחור מספרו שבנה את חוילתו במו ידיו ברחוב שאול המלך והיתה לו מכונת נגרות "קומבינה¨. קניתי בשותפות עם פרוספר השכן מכונה כזו חדשה והתחלתי לייצר את כל המשקופים. לאחר מכן את הדלתות והחלונות מעץ קליר. את כל הזכוכיות הכפולות הזמנתי בפיניציה בקריות. עם האופל עמוס בצורה מסוכנת הבאתי את כל הזכוכיות וכעבור שבועיים הבית היה מוכן למגורים.

באותה תקופה חני התחתנה עם איציק סבג. האירוע נערך במושב שחר. היו מעל שש מאות מוזמנים, החתונה היתה יפה ומרשימה. המזנון השופע שחנניה מאולמי ארגמן ומעצביו הכינו היה כל כך יפה שהמוזמנים לא העיזו לקלקל את הצורה. רק אחרי כמה פניות ברמקולים ניגשו למזנונים. הדרך למקום היתה מוארת משני צידיה בנרות דולקים בתוך שקי נייר מלאי חול. בכל פינה פוזרו שפע של ורדים מחממתו של יעקוב בן טולילה. בפינה אחת הקמתי פירמידה מבלוקי קרח והפירות בשלל צבעים שהונחו קודם שקעו בקרח המטפטף וזה היה מראה מרהיב. הזוג החדש עבר לגור בראשון לציון.

יורם צמוד לעומרית וחי אצלנו הן בכותל ועכשיו בלהבים כבר כמה שנים. הם התחתנו והמאורע נערך בבריכה בלהבים שוב עם הקיטרינג של חנניה מאולמי ארגמן. יעל דרור ואיריס סדרו וקשטו את המקום והיה מאוד שמח.

איריס החלה ללמוד אמנות בבאר שבע בבית הספר לאמנות חזותית, אחרי שנה עברה לירושלים, נרשמה ללמוד עיצוב גרפי בשני בתי ספר ולא התקבלה. עברה לחיפה עם חברה אשר למד צילום והיא הכינה את עצמה ללמודים בשנה הבאה ועבדה במלצרות. כעבור שנתיים נפרדה מחברה ועברה לתל אביב לאוניברסיטה ללמוד עיצוב במה. ורק בשנת 1996 היא מסימת את הלימודים אחרי שהתחתנה. איריס ורן הכירו כאשר עבדו בטלויזיה החינוכית. רן היה המנהל של איריס במחלקת אביזרים. איריס עבדה וגם למדה באוניברסיטה ובגלל זה התארכו לימודיה. הם היו יחד כשנתיים, נפרדו ושוב חזרו. רן עזב לשנת חופשה את העבודה על מנת להתעסק בייצור דברים אומנותיים מפוליאסטר. הוא עבד קשה מאוד אך היו לו הפסדים אשר הגיעו לסכום גבוה. בשנה זו הוא למד הרבה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה העסקית. בתום השנה הוא חזר לעבודה. איריס אשר החליפה אותו הוצאה מתפקידה כאשר רן חזר. היא לא חידשה את חוזה העבודה עם הטלויזיה. היא העדיפה לסיים את הלימודים. רן החל אט אט להתקדם בעסקו הפרטי והחל להחזיר את חובותיו אך הוא עבד ועדיין עובד עד השעות הקטנות של הלילה. איריס לא חידשה את חוזה השכירות ועברה לגור עם רן. אנחנו כל הזמן דחקנו באיריס שהיא צריכה להתמסד וחבל על הזמן שהיא מבזבזת. בפברואר שנת 1996 היא הודיעה לנו שהיא בהריון וכעבור ארבעה חודשים הם החליטו להתחתן. ההורים שלו יעקוב ויהודית למשפחת ליברמן חמודים ותהליך קליטתם בארץ דומה לשלנו. תנועת נוער, קיבוץ, צבא וכו'. האבא ממוצא פולני והאמא ממוצא דרום אמריקאי צ'יליי ולדעתי מרכיבים אלה יביאו לנו נכדה חכמה אשר אוהבת חיים. היא תהיה כולה חיות קצב ושמחה.

החינה נערכה בביתנו ב-6 ליוני, שזה יום הולדתה של איריס. האחיות שלי הכינו אוכל מרוקאי וגם עזרו ועשו שמח. חיים שטינר הכין את התאורה כמו בחתונות הקודמות. איריס היתה יפיפייה עם השמלה המיוחדת אשר הובאה מאשדוד. שמלה זו השוקלת כעשרים ק"ג גילה מעל מאה שנה והיא מוחזקת למשמרת אצל דודה זקנה של יעקוב בן טולילה. היו כמאה אורחים וזה היה מוצלח ומאוד יפה. החתונה של איריס היתה גם יפה ונערכה ב-11 ליוני 1996, במושב סלעית בו גרה אחותו של החתן. המושב נמצא מעבר לקו הירוק במרכז הארץ. השכרתי אוטובוס אשר אסף מבאר שבע, להבים והיה צריך להכנס גם לאשדוד אך המשפחה הסתדרה והם באו עם רכבם הפרטי. גם הפעם חנניה הביא את הקיטרינג ואיריס לקחה אנשי מקצוע לעיצוב המקום. תאורן, תקליטן, מעצבת פרחים וכו'. חנניה הפעם אכזב אותנו כי הוא שם את המזנונים לא במקום שנאמר לו וכך יצא שהמזנונים היו חשוכים, האוכל היה קר היות ובחוץ היה קר והיה צריך כל הזמן להחזירו למטבח לחימום ואת זה המלצרים לא עשו. המקום יפה ועם נוף הררי, עיצוב הפרחים ובמת החופה על המים בבריכה היו מיוחדים. ההורים של החתן והכלה שלמו את כל ההוצאות והמתנות בשווי ארבעים אלף שקל היו סכום יפה להתחלה. הזוג יצא לירח דבש בהולנד, שם הוא התגורר אצל אלי דהן בן אחותי. לאחר מכן הם קנו רכב ואני מקווה לראות אותם אצלנו לעתים קרובות עד הלידה.

שמה של אילנה הולך לפניה כמטפלת ילדים הכי טובה והיה לה קל לפתוח פעוטון של חמישה ילדים בבית. ההורים הזמינו מקום לפני שהאשה נכנסה להריון. הקשר עם משפחות הילדים נשמר ויש כאלה שהם כבר בצבא.

הגיע זמן לצאת לחו"ל והפעם אנו יוצאים לטיול מאורגן של הטכנאים לטורקיה. שלמה וירדנה מצטרפים. הקבוצה מורכבת מגרעין גדול של עובדי תה"ל, קבוצה ירושלמית ובודדים. אנו נוסעים לשדה התעופה עם ירדנה ושלמה ומשאירים את המכונית לאיריס. הקבוצה מתה"ל רובם ממוצא עיראקי והם עושים שמח כל הדרך. הירושלמים גם כן חביבים ומלאי סיפורים. הטיול יפה כי הארץ ענקית ויש בה נוף מגוון ומיוחד. כל יום מתחיל משעה שש ומסתים רק בשתים עשרה בלילה ולפעמים יותר. הטורקים אוכלים מעט ובהתאם לכך הם גם מגישים מעט יחסית לבתי המלון בארץ. השירות אצלם לא יעיל. יש הרבה מלצרים טיפשים המשתכרים מאה דולר לחודש. מגיש הקפה מסוגל לעסוק רק במטלה זו. מגיש החלב אותו הדבר וכך יוצא שהקפה מתקרר עד שמגיע החלב. הרבה פעמים התוספות כמו תפוחי אדמה או מקרונים נגמרות כאשר מחצית האנשים עדיין לא אכלו. מנהלי חדר האוכל היו נשארים פעורי פה על גודל התיאבון הישראלי. למעשה רוב האנשים הערימו על צלחתם מבלי לגמור חצי מהכמות. מידע זה על התנהגות הישראלים הועבר לבתי המלון שבדרך אשר התכוננו עם מספיק אוכל. הגענו לאיזור הררי המורכב מאבני גיר אשר נראה כגבינה שויצרית ענקית. האנשים חצבו בתוך ההר בתים וכנסיות עם ציורי קיר. משם הגענו לעמק "השמוקים" שם שהומצא ע"י הישראלים. האיזור נוצר על ידי הגשמים אשר סחפו את האבן הרכה והשאירו בשטח של עשרות קילומטרים צורה של גלילים בגובה ארבעים מטר וברוחב עד עשרה מטר והחוד נראה כמו של פין אשר עבר ברית מילה. למחרת נסענו בכביש צר ומפותל אשר טיפס על ההר המיוער במשך ארבע שעות עד שהגיע לפסגה. הנוף משם היה מהמם ביופיו וגודלו. על הפסגה בין עצי אורן עתיקים היו מפוזרים שולחנות וספסלים מגזעי עצים וליד כל שולחן עמד מתקן מלא פחמים ועליו רשת. לא רחוק נמצאה חנות אשר מכרה בשר כבש טרי. כל משפחה קנתה לה בשר ושמה על האש. התהליך חזר על עצמו עד שהיינו שבעים. יום אחד הגענו לביקור בשתי ערים תת קרקעיות אשר נבנו על ידי שבט אשר העדיף לגור תחת האדמה מפחד מתקיפיו. הכניסה היא מפתח צר ואחרי ירידה של עשרה מטרים במעמקי האדמה יש ממש עיר עם רחובות ובתים. באחד הטיולים הגענו למקום כמו הבניאס אך גדול פי שלוש. על גדת הנהר היתה מסעדת דגי פורל. מהמבנה המרכזי בנו מעץ מרפסות אשר עמדו על עמודים מעל המים הזורמים מתחת. בכל מרפסת היו כחמישה שולחנות. היה חם וכרגיל השירות איטי. אני בלי חוכמות מתפשט וקופץ מהמרפסת. חשבתי שלא אוכל לעלות מעל פני המים כי הם היו כל כך קרים שגרמו לי להלם. זה הזכיר לי את הקפיצה בפעם הראשונה לבריכה בחורשת טל בזמן הטיול הראשון בחברת הנוער "נגבה" מקיבוץ שובל. ההרגשה אחרי זה היתה נעימה ונדמה לי שגם שלמה הצטרף. הדגים היו טעימים ורעש המים וזימרת הציפורים מסביב יצרו אוירה נעימה. האתרים הארכיאולוגים כאן שמורים מצוין ואחת הפנינות הוא הביקור ב"קושדאסי". עיר שלמה וגדולה בנויה אבן עם בתי שימוש ציבוריים אשר היוו מקום מפגש נעים לשיח גברים. מבנה מרובע עם תעלת מים זורמים מוגבהת לאורך שלושה קירות. האנשים קרעו מעל לתעלה בצורת "ח" כך שכל אחד ראה את כולם וכך ניהלו שיחות. בדרך לספריההעירונית היה חרוט על שיש ברצפה חץ אשר סימן לגברים את מקום בית הבושת. הגברים היו אומרים לאשה שהם נכנסים לספריה ובהיותם שם יצאו מהצד השני ונכנסו לבית הזונות. הארץ ענקית ובשבעה עשר יום אולי ראינו עשירית מהשטח. ראינו מקום בשם "פמוקלה" שזה מעין גדול ומימיו זורמים כמפל דרך סלעים לבנים כצמר גפן. המים בצבעי החלב זורמים באיטיות על הסלעים הלבנים היורדים בצורה מדורגת ברוחב מאה מטר ומעלה. מלמטה זה נראה כמו אלפי כיורים סתומים והחלב גולש מאחד למשנהו. עברנו את הלילה במלון ליד ובו בריכה המקבלת את מימיה ישר מהמעינות החמים של פמוקלה. המלון כולו לבן ומצוחצח והשכיבה בתוך מי המעין החמימים נעימה. הנסיעה דרומה עד חוף אנטליה היתה קשה כי הארץ במרכזה צחיחה וחמה. איזור אנטליה התירותי לא מענין מלבד המפל מעל לים שראינו בשיט. העם הטורקי נחמד ומסתפק במועט אך רוב הגברים חרמנים. בערב הראשון באיסטנבול כנראה שגבר טורקי התאהב באילנה והוא רדף אחרינו זמן רב. נכנסנו לארוחת ערב למסעדה והוא עמד בפתח ולא הפסיק להסתכל באילנה אשר נמרחה עלי והחזיקה אותי צמוד. כאשר יצאנו מהמסעדה נגשתי בצורה מאימת לכיוונו והוא עשה "אחורה פנה " והסתלק. זה אחד התרגילים אשר למדתי במילואים בעזה. המדריך לקח את הנשים ליום פינוק למועדון קוסמטיקה ומסג'ים ואותנו הגברים לקח לעיר הזונות הנמצאת במרחק כעשרים קילומטר מהעיר. זה נמצא באיזור תעשיתי מוזנח. מסביב לעיר יש גדר גבוהה ונכנסים אליה דרך שער קטן וקופה. הרבה טורקים מגיעם לשם אחרי העבודה לפני הגיעם בחזרה הביתה. שוטר בכניסה עושה חיפוש על הנכנסים. העיר מורכבת מרחובות עפר אשר מצדיהם מבנים נמוכים עם ויטרינה בחזית. אין טיפת ירק וזה נראה כמו עיירה מדברית. מאחורי הויטרינות יושבות על ספות בחורות מכוערות ושמנות בלבוש מגרה. כנראה שזה מצית את הפועלים הטורקים אשר מצמידים את פרצופם לזכוכית ומזילים ריר. אותי בכל אופן זה הגעיל ופתחתי פה על המדריך הצעיר. ערב אחד הלכנו לבקר אצל אחותו של שלמה ויחד עם אחיו שבא עם משפחתו הם בשלו לנו ארוחה מסורתית עם כל המטעמים הטורקים. למחרת שוב הוזמנו על ידי אחיו למסעדה טורקית מיוחדת. במסעדה היו גם חתן וכלה עם כשמונה אורחים. זמר הנעים לאורחים ומדי פעם אחד הסועדים קם לקח את המיקרופון לידו ושר. הקהל הצטרף לשירה והאווירה היתה נעימה. אכלנו במשך ארבע שעות מבלי להרגיש. היו ממולאים ודברים קטנים וטעימים. הוא שילם כמאה ועשרים דולר על כל אחד וזה היה הון עבור אזרח ממוצע כמוהו. בטיול היתה בחורה שקנתה בכל מקום ובכל הזדמנות וזה היה מעכב את הקבוצה. ואפילו בכפר נידח היינו חייבים להמתין לבואה כעשר דקות באוטובוס ללא מיזוג. היא אמרה שלא מצאה מה לקנות וכדי לא להכנס עם ידיים ריקות היה בידה מלפפון ערבי גדול ירוק בהיר בצורת חצי עיגול. במטוס חזרה לישראל היא ישבה מאחורי בשורות האחוריות. כאשר הדייל הוציא את העגלה עם הדברים למכירה הרגשתי שהיא זזה ללא הרף כמו פופקורן על מחבת. אמרתי לאילנה שימי לב מה הולך לקרות !. ידוע שכל הטיסה היא פחות משעה ורק השורות הראשונות מספיקות לקנות מהדייל. היא קמה, חסמה בגופה את העגלה ולקחה ממנה את כל מה שאפשר. הישראלים מחו וצעקו, הדייל גם ניסה למנוע ממנה את הקניה, הזמן אזל ולא היתה להם ברירה אלא לקבל את כספה כך שגם האחרים יוכלו לקנות. בסיכומו של דבר נהנינו בטיול ובעיקר מהקבוצה. נפגשנו לאחר כחודש בביתו של המדריך ולקראת החופשה הבאה ראש הקבוצה מתה"ל הציע לי להצטרף אליהם לטיול לסקנדינביה. לא יכולתי להצטרף מחוסר תקציב ומאז אבד הקשר אתם.

בעבודה בקמ"ג כבר מתחיל להיות משעמם מחוסר מעש. הועד השיג עבור העובדים הסכם פרישה מוקדמת אשר התנאים היו שלושים שנות עבודה וגיל חמישים ושש ומעלה. מרגע זה לא הייתי שקט והמתנתי בחוסר סבלנות לרגע שאוכל לפרוש. בנתיים התחלתי להכין את עצמי לפרישה. לקחתי קורס לרישום של חצי שנה. זה פתח בפני עולם חדש ונפלא. הייתי מסתכל על הדברים בתשומת לב ומגלה כל הזמן דברים חדשים. לאחר מכן התחלתי ללמוד ציור ופיסול אצל רות אייל בשכונה ה'. אני כבר לומד שלוש שנים כל ימי שלישי בבוקר. במאי 1996 כאשר אני בן חמישים ושבע הודעתי להנהלה על רצוני לפרוש ובהסכמת אילנה והמנהלים קבעתי את תאריך הפרישה לסוף יוני 1997 היום יש לי הרגשה יותר טובה כי אני יודע מתי אני עוזב ומה אני הולך לעשות. לפני ההחלטה הייתי כמו רץ בעמדת זינוק הממתין ליריה וזה היה נורא. למעשה רציתי לפרוש חצי שנה קודם אך אילנה לא הסכימה היות והיא מחויבת מצפונית לטפל בחמשת הילדים למרות שהתגלה שהיא סובלת מלחץ דם משובש. בהסכם עם קמ"ג יש מושג שלא מופיע בכתב והוא מאפשר לי לא להופיע בעבודה במשך ארבעה חודשים לפני הפרישה כך שלמעשה אני מסיים לעבוד בסוף פברואר 1997 .

במאי 1995 לאחר שאילנה הסכימה שעדיף לבלות את שארית חיינו באילת, החלטנו לקנות עוד דירה באילת. היו לי כמאה אלף שקל בקרן ההשתלמות וזה היה סכום התחלתי טוב. בחרנו דירת קוטג' באיזור השחמון בגודל 153 מטר מרובע וגינה של מאה ושבע עשרה מטר מרובע. לפני זה נרשמה עומרית לקבלת שטח ל"בנה ביתך" אך היא לא זכתה. חתמתי על חוזה הקניה כאשר מרבית הכסף אמסור להם במכירת הדירה בלהבים. לצערי אנחנו באמצע אוגוסט ועדיין לא מכרתי למרות שפרסמתי בשני עיתונים לפני שלושה חודשים. אם לא נמכור נצטרך לקחת משכנתא גדולה באמצע אוקטובר. יש לי הרבה תוכניות לגבי תקופת הפנסיה ואני מקווה רק שנהיה בריאים. אני כל הזמן חושב על כל מיני דברים ולכן בלילות אני ישן שלוש עד ארבע שעות בלבד. אני רוקם תוכניות איך לרהט ולעצב את הדירה החדשה, או איך לעצב את הגינה. כל רעיון שעולה אני רושם אותו במחברת ובדמיוני אני רואה את כל השכונה ב"שחמון" מעוצבת מבחינה חיצונית על ידי. אני מכין סקיצות לתמונות חימר המודבקות על קיר המרפסות בקומה העליונה המשקיפה לים. הרעיון הכללי הוא להבליט את הנוף המיוחד של אילת. בשורת הבתים שלי הצמודה לכביש הנושא יהיה הנוף התת מימי כאשר כל ציור מבטא אהבה ורעות בין שתי המרפסות ואני מקוה שזה יהיה כך בין דיירי המרפסות. לדוגמא נוף זהה וסימטרי כאשר המפגש יהיה דגים מתנשקים או נחשים מתחבקים. בשורה השניה הנושא יהיה אבסטרקטי עם שילוב נוף ואלמוגים. לאחר עיצוב הבית וריהוטו אני מקוה שנעבור לגור בו באוגוסט. הכוונה לנוח ולהרגע כמה חודשים ולאחר מכן לטוס למזרח ומשם לאוסטרליה ולחיות בסידניי כחצי שנה או יותר. בזמן זה אני מתכוון ללמוד יחד עם אילנה אנגלית בבית ספר וכן ללמוד ציור ופיסול. בסופי שבוע נטייל לנו בכל מיני מקומות. בסוף השהות נטייל בכל אוסטרליה ומשם נמשיך לניוזילנד.

איריס ילדה במזל טוב בת אשר קראו לה דניאלה. היא דומה בעיקר לרן. כבר מההתחלה היא מנסה להרים את הראש וכל איבריה שריריים. בגיל חודש היא מנסה כבר לדבר ועושה תנועות מצחיקות בשפתיה כמו הדגים. איריס קצת לחוצה וקשה לה אך היא עושה את כל הדברים כמו שצריך כדי שהילדה תהיה בריאה ומאושרת. בימי שישי ושלישי היא חייבת להיות בבסטה בנחלת בנימין וחמתה מחליפה אותה.

במזל טוב ובאנחה גדולה מכרנו את הבית בלהבים. באותה שבת היו שלוש משפחות שרצו מאוד לקנות ובחרנו בזוג צעיר ונחמד.

אנחנו כבר באמצע ינואר 1997 , חני בכורתי כבר חוגגת את יום הולדתה השלושים ושלוש ואני זוכר אותה תינוקת על כתפיי. היום לא אוכל לחזור על אותו תרגיל אתה!!

אני סופר את הימים וזה דומה לימים בסוף השחרור מהצבא. אני עוזב כעת את כתיבת הספר ומשאיר את ההמשך לאחת מבנותי שתרצה לתעד את המשך השושלת.